יום שבת, 31 באוקטובר 2009

תספורת צרפתית או "בומברד בומביי"



מי לא מכיר את הסרט "ספר נשים" עם זאב רווח? זוכרים את התספורת המפורסמת "בומברד בומביי" -המילה האחרונה מבומביי,שנוצרה עקב טעות מצערת של ויקטור תאומו של מישל? ואיך ויקטור הצליח ליפות את הטעות ולהפוך אותה לטרנד מטורף?

ובכן:

יום שישי גשום,ואני יושבת במספרה של שלומי ועושה פן.

לפני שאמשיך בסיפור,אני רוצה לספר לכם ששלומי,מעבר להיותו ספר,הוא אדם מקסים. איש טוב,נעים ונוח שקשה להוציא אותו מגידרו. מתייחס באדיבות ואורך רוח לכל לקוחה מגיל 7 ועד 70.( זה היה קטע קצר של פירגון).

בעודי יושבת  נכנסת אישה למספרה, השיער שלה נראה מזעזע  והיא אומרת לו: "חברה שלי אמרה לי שתעשה לי תספורת צרפתית".
הוא בשלווה עונה לה :"אין שום בעיה...תקחי את הז'ורנל ותסתכלי בינתיים".

הקינאה בערה בי. מה זה התספורת הצרפתית הזו שאני לא יודעת עליה?  אני שואלת את שלומי במה מדובר,והוא עונה לי בעיני עגל תמימות: "אין לי מושג מה היא רוצה".

האישה מדפדפת ומדפדפת בז'ורנל ופתאום מגיעה לצילום של תספורת מהממת שיושבת על ראש של בחורה בת 25 (מה שרחוק מהגיל שלה מאוד..) ושואלת את שלומי : "זו התספורת?"  והוא עונה לה שוב בלי להתבלבל: "כן,זה מאוד קרוב..."

תחילה,לא יכולתי לכבוש את צחוקי, ואחר כך חשבתי לעצמי: איזו תושיה היתה לו:

 ראשית הוא שתל בליבה פנטזיה שאכן תהיה לה תספורת צרפתית למרות שהוא לא הבין מה היא רוצה ואין לה גם את נתוני השיער לתספורת החלומית הזו, שגם אני לא יודעת איך היא נראית.

שנית: בסופו של דבר הוא סיפר אותה כמו תמיד והיא יצאה מרוצה.

 ואני אומרת: אין כמו להשתעשע בפנטזיה. בין אם זה אצל הספר, אולי במחלקת הקוסמטיקה של ה"פארמים" למיניהם שמבטיחים לך ניסים ונפלאות ולעיתים ברכישת בגד או נעל שנותנים לך תחושה של כוכבת קולנוע.

זה עושה לנו את הריגושים הקטנים של החיים.

אז לך שלומי אומר שוב, מה שכבר אמרתי לך פעם: יש לך את הזכות באמצעות ידיך ,כשרונך ומילותיך להוציא מהמספרה אישה מאושרת ומרוצה.

ואלוהים יודע כמה קשה לרצות אותנו.

אז בפעם הבאה גם אני רוצה תספורת צרפתית.

פזית

יום שישי, 30 באוקטובר 2009

גשם



גשם. יורד גשם בתל-אביב. מזג האויר נעים. אין לחות, לא מזיעים. הרחובות נשטפים ,הכנרת אולי תתמלא.ובכל זאת החושך בחוץ וההרגשה שאי אפשר לצאת עכשיו מהבית לא עושה לי טוב. יש משהו שמכנס אותך בתוך עצמך כשיורד גשם. ואני מוצאת את עצמי ,למרות ההבנה  שזה מה שאנחנו צריכים ,מחכה לרגע שהוא יפסק ותפציע קרן שמש ....
מה אתם חושבים?

יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

אינטגרציה- או למה אבולעפיה?




אני מביאה לכם את רשמיו של ידיד שלי,קובי, מערב משפחתי שעבר עליו (נכתב על ידו,אני מביאה דברים בשם אומרם):



"גיסתי אורנה חוגגת 50. אגב -נראית טוב הכוסית, והחלטנו ( כלומר גיסתי השניה היקרה החליטה) שהאירוע המיוחד מחייב חגיגה בנוסח השורשים התימניים המקובלים ויצאנו לסעוד במסעדת "קורדליה" של השף ניר צוק או משהו כזה, ביפו.


שמונה בערב. בכניסה קיבל פנינו מארח, שניענע בראשו, עינטז, וחשף שיניים בצורה שמלמדת על שתי חלופות: מחלת פרקינסון מתקדמת, או שחגג בטירוף שעה קודם שנה ליציאתו מהארון.פתחנו ציר בשורה לכיוון השולחן המוזמן, והיה חשוב שהמתנענע הוביל כי היה חשוך לחלוטין, חושך שאת מטרתו אסביר מייד.


הוגשו תפריטים. היה מאד אלגנטי. כולם שלפו את הסלולריים , לחצו על " send" , התכופפו והתעקמו בזוויות המאפיינות מאושפזים בבית לוינשטין לכיוון אור הנגוהות שהפיץ הנר הגלמוד שהיה במרכז השולחן וניסו ב 30 שניות שהמסך זהר לקרוא את התפריט. מאמץ מיותר כיון שהמנענע אמר שממילא כדאי להזמין את המיוחדים וזה לא קשור לראיה אלא לשמיעה.


הוגשו מנות ראשונות. כלומר, צלחות של אנטנות סלולריות ובמרכזן קיסם שמקבל את יציבותו מהיותו נעוץ בעוגיה סמלית ועליה נקודה לבנה שלפי הטעם זו לשלשת יונים, ולפי הנאמר ע"י המנענע - "גבינת עיזים ישנה עם נגיעות של רוזמרין על מצע של.... לא זוכר".


לי, עם משקפי מולטיפוקל וחושך צלמוות אין סיכוי שאצליח במשימה של זיהוי המטרה , תפיסתה והבאתה לפי, מה עוד שלידי ישב בני עם תיאבון של מתבגר, זריזות של ידיים שעוסקות כל היום במקלדת, וראיה 6:6.


חיכיתי למנה העיקרית. לא אפרט כיון שאין לי שמץ של מושג מה אכלתי, רק שהיה קטן ומאוחר ( הגיע ב 10:30 ) הגיעו מנות אחרונות משותפות לכל השולחן. חרא של שיטה. מאפשר למנענע להגיש דוגמיות שבעצם נראות כמו צלחות שפשוט לא נשטפו מהנגלה הקודמת וגם מעכיר את האווירה המשפחתית כיון שפותח ליד השולחן מאבק גלוי וסמוי בנוסח "השרדות". רק ששבט "השחורים" היו רבים יותר, וכמובן מתוחכמים יותר ( מי יכול על מרגלית, אם השבט, ושלש האחיות לבית מנצור?) והותיר את גיסי ואותי בציפיה לפרק ההדחה הצפוי.


ב 24:00 הוגש החשבון. זה טוב כי אתה כבר מסטול וחלש מהצום. שוב נשלפו הסלולרים לפיענוח החשבון. נאדא - לא רואים כלום.

חתמתי.

נראה בחודש הבא את החיוב.

בדרך לאוטו עצרנו באבולעפיה. היה 10.

מאד מומלץ. "


קובי

יום שישי, 23 באוקטובר 2009

טיפול פסיכולוגי במהירות הבזק




השבוע עבר עלי שבוע קשה. היום בבוקר הוא סוף סוף הגיע לקיצו.



החלטתי לשפר את מצב רוחי באחת הדרכים שעושות לי את זה ומעניקות לי טיפול בזק שמעלה חיוך על השפתיים.



זה אולי ישמע לכם שיטחי אבל זה עובד. לקחתי את עצמי היום, יום שישי , ב 10 בבוקר במונית כמובן (כדי שהפינוק יהיה מושלם) ונסעתי לקניון עזריאלי.


ארבע שעות של קניות ,שביניהם שידרוג הפלאפון ,עשו את העבודה.




בארבע וחצי יצאתי להליכה וחזיתי בשקיעת שמש מרהיבה. (התמונה למעלה).



זהו. נרגעתי.



שתהיה שבת שלום לכולכם.



פזית

יום רביעי, 21 באוקטובר 2009

התמכרות נעימה "דיאטה קלאב"

היתה לנו שיחה השבוע בחוג של "דיאטה קלאב" ביחס להתמדה בהשתתפות במפגשים השבועיים. היו כאילו שאמרו שמפריע להם לחשוב שהם צריכים להיות תלויים ומחוייבים כל החיים לקבוצת התמיכה לשם ההרזיה ו/או שמירה על המשקל.



חשבתי לעצמי: למה זה צריך להפריע? אנו הסובלים מעודף משקל צריכים להתמודד מידי יום ביומו בפיתויים מסביב. הרי הבעיה היא לא כמו עקירת שן. זבנג וגמרנו. זו מלחמה לכל החיים ואין באפשרותנו להימנע מאותו גורם,האוכל, שהוא למעשה הבעיה שלנו. אין באפשרותנו להימנע ממנו כמו מסיגריות,אלכוהול או (שלא נדע) מסמים. אנחנו חייבים להמשיך לצרוך אותו אבל במידה הנכונה? אז מדוע לא להשלים עם זה שיש לנו (לי) בעיה שדורשת תחזוקה שבועית של פעם בשבוע.


עשיתי רשימה של דברים שאני מרגישה שבלעדיהם אני לא יכולה לחיות ,אבל אני כבר לא מתייחסת אליהם כתלות ,אולי כי התרגלתי.

אז ככה:


לקום כל בוקר לעבודה במשך 30 שנה.


עשיית פן פעם בשבוע אצל הספר .


פדיקור פעם בחודש.


להתמכר לסדרות בטלויזיה .


להתאפר כל בוקר .(ולא לוותר,גם אם אין חשק)


להשתמש ולחפש את הבושם הספציפי ,ואין מלבדו.


קרם הפנים היחודי שרק איתו אני אוהבת להשתמש.


לקנות בגדים רק כשהמוכרת האהובה עלי נמצאת בחנות( אם היא איננה,אין קניה).


לשרוף שעות מול המחשב,ואני מודה -פיתחתי תלות....


להיות עם הטלפון הסלולרי זמינה 24 שעות ביממה.


לעשות קניות כל שבוע בשוק. (גם כשלא בא לי).


להנות משירותיה של עוזרת הבית. (בלעדיה אני כבר לא יכולה)


אמרה לנו פעם מנחת הקבוצה, אביבה אורדן,כי היא מדמה את היחס ביננו ובין קבוצת התמיכה ליחס של הורות. מבעל אפשר להתגרש,להיפרד,להסתכסך. מילד אינך יכול להתנתק. זה קשר דם. תכנית האכילה שלנו היא כמו קשר דם.אין לעזוב אותה,צריך לטפח אותה ולחיות עימה כל החיים.


הרשימה למעלה היא ארוכה ובטוח שאני לא זוכרת את הכל. לעומת כל מה שמניתי ושנראים לי כמו דברים חיוניים שאני עושה אותם בריטואל קבוע,אז מה הבעיה להכין כל ערב סנדוויצ'ים בריאים ליום המחרת כדי שיעזרו לי להתמודד עם הפיתויים מסביב?


ומה הבעיה בלעשות הליכה לפחות 3 פעמים בשבוע ,שתורמת לי לירידה במשקל ומרגיעה לי את הנפש?


אותו הדבר זה המפגש השבועי שלנו. עבורי זה עוגן ההצלה.

אז התמכרות נעימה והצלחה בהרזיה.


פזית


יום שלישי, 20 באוקטובר 2009

די! שקט! או למה אני מתרגזת?


מאז שהטלפונים הסלולרים נכנסו לחיינו התפתחה תופעה מכוערת לטעמי,ואני בטוחה שלטעמם של עוד אנשים, וזה השיחות הפרטיות שמתנהלות בקולי קולות בכל מקום ציבורי.

אתה עולה לאוטובס או למונית שרות,נכנס לחנות,לקולנוע למסעדה או בית קפה ואתה נחשף לשיחות האישיות של האנשים .

למשל: "כן כפרה, מה קורה? אז מה נשמע? אצלי הכל בסדר. דיברתי אתמול עם משה והוא ילך מחר למאניאק הזה וידבר איתו" ואז עולה לו הטון והניאנדרתל המצוי מסתכל מסביב כדי לקבל איזה תמיכה נפשית משאר הנוסעים שמשפילים את עיניהם במבוכה. קיבינימט, את מי זה מעניין הסיפורים האישיים שלך???

או למשל,שיחה ששמעתי אתמול : " כן אחי, ביקשתי ממנו שישבץ אותי בבסיס פתוח, אז בסוף אני הולך לצאלים בדרום. רק אח"כ אמרו לי שיכולתי לקבל שיבוץ במרכז,אז יש מצב שאני אנסה לשנות את זה. תגיד, אתה יכול להקפיץ אותי לצומת מצליח מחר בבוקר?" למה אני צריכה לשמוע באוטובוס את סיפור גיוסו של הבחור הצעיר?


זוכרים את התקופה שאם היית רוצה לנהל שיחה טלפונית היית צריך להיות בבית? אז ישבת בנחת בין ארבע קירותיך, דיברת על הדברים האינטימיים שלך בפרטיות ולא שיתפת עוד 50 אנשים שנוסעים איתך באוטובוס בתולדות חייך, בצרותיך עם האישה ,במצבך הרפואי,בחוויות העבודה ובשאר ירקות. אני לא אומרת שאין צורך במכשיר הסלולרי,אבל באמת אל תהפכו אותו לעיקר.

יש לי חברה בשם פנינה שעברה חוויה לא נעימה בגלל שהעירה למישהו במכולת על כך שדיבר בפלאפון בקולי קולות. היא זכתה למנה של חרפות וגידופים שאין לתאר. מה זה אומר? שלדבר בצורה פרועה ללא כל התחשבות הפך להיות נורמה? מניין החוצפה הזו לחשוב שיש לך זכות להטריד את שלוותם של אחרים בשל שיחותיך הטלפוניות? מה קרה? כולם אנשי מוסד ושב"כ שחייבים להיות מחוברים ולנהל שיחות שאי אפשר לדחות אותן?


אני מצפה, ואולי ברוב תמימותי, שאם מקבלים שיחה במקום ציבורי כמו : בנק, קופת חולים ,בקולנוע, בתוך חנות או סופרמרקט,באוטובוס, במונית שרות או רחמנא ליצלן באמצע לוויה כאשר מורידים את גופתו של המנוח אל הקבר,כן ,אני מצפה שלא יענו,או במקרה הטוב ילחשו.

זהו, הורדתי אשר על ליבי. יש לכם חומר למחשבה.

פזית.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2009

עצוב לי ..


מה יהיה? עד לאן תגיע האלימות במדינתנו? אני בטוחה שכולכם מזועזעים מהטבח הנוראי שבוצע בבני משפחת אושרנקו. זה היה בשבילי סוג של קטליזטור כדי לכתוב על האלימות שאופפת אותנו.

אני לא יודעת אם את מה שארע שם אפשר היה למנוע. לדעתי הארוע הפתיע אותם והיה מתוכנן בקפידה. אבל,חשבתי לעצמי האם גם דרגות האכזריות וההתעללות עלו מדרגה? האם גם לרוצחים אין גבולות? כיצד אפשר לקפד חיים של אדם בכלל,וילד קטן בפרט? זה לא ניתפס.

כמה קל היום לשלוף סכין ולדקור,להיטפל לאדם תמים ברחוב ולהכות אותו מכות רצח. להתעלל בילד קטן בתוך המשפחה.
לדרוס אנשים ולהימלט מהמקום משל היו ציפור שנקלעה בטעות לכביש. איפה נעלמו החמלה והאנושיות?

אני זוכרת כשהייתי נערה, לא פחדתי להסתובב בעיר שלי,בתל-אביב ,בכל שעה. תמיד חשבתי לעצמי במין ביטחון כזה:"הרי אני גרה כאן,זה הבית שלי, מי יעיז לעולל לי משהו רע?"

היום אני מוצאת את עצמי מסתכלת היטב בכניסת הבית לראות אם מישהו לא אורב בפנים. בחדר המדרגות מביטה היטב סביב אולי מישהו יגיח מכיוון המרתף..אני נועלת את הבית כפי שלא נעלתי אותו בעבר,ואין סיכוי שאני אפתח את הדלת אם מישהו מצלצל בלי להסתכל בעינית.

אני מוצאת את עצמי מבליגה יותר ויותר על דברים שקורים מסביבי ,כי לך תדע מול מי אתה עומד ואולי הערה תמימה שלי תעביר אותו על דעתו.

כשהיינו ילדים,אם מבוגר היה מעיר לילד על התנהגות לא נאותה,אפילו ברחוב, הילד היה משפיל את עיניו ומתבייש. היום הערה כזו יכולה לגרור תגובה בלתי צפויה,ואני לא מדברת רק על חוצפה. כאשר אנחנו נמצאים במקום השני בעולם בשתיית אלכוהול אצל ילדים בגילאי 11,לך תדע, אולי הילד הזה שעומד מולך שתוי?

ומילה על האלכוהול הזה: זה פגע רע, הרגל מגונה ונורמה דוחה ביותר. זה תופס אותנו בכבישים, במועדונים, ברחוב (מסיבות האלכוהול של הילדים שנערכות בבאר מאולתר בתוך בגאז' של רכב) ואיפה לא?

אני נשמעת נודניקית, ביקורתית ואפילו מיושנת ,אבל האלכוהול נוגס בכל חלקה טובה אצלנו. יש להכביד את היד בעונשים על מוכרי האלכוהול לקטינים ולהעניש את הקטינים ששותים ,לפני שיאושפזו עם הרעלת אלכוהול בבתי-חולים.


רק חקיקה נוקשה ואכיפת החוק יעשו את העבודה שההורים לא השכילו לעשות עם הילדים.

כאן מילה על החינוך: הורים, בבקשה, תפסיקו להיות סמרטוטים ו "לזרום" עם כל גחמה של הילדים שלכם. אל תתנו לילדים בני 14 לצאת ב- 12 בלילה לבילוי במועדונים,גם אם זה נראה לכם אופנתי וחברתי...

תפסיקו לעזור להם בהסעות למקומות הבילוי האילו... הרי אתם לוקחים אותם ואחר-כך יושבים כוססים צפרניים בבית מפחד.
אתם לא חברים שלהם, אתם הורים ותפקידכם לקבוע גבולות, גם אם הילד יחמיץ פנים ולא ידבר איתכם שבוע. מרוב הרצון "להתחבר" לילד להצטייר כנאורים, אתם גורמים לו רק רע.

ואני חוזרת לעצמי: בהיותי ילדה ,אימי היתה צריכה רק להסתכל עלי ולפתוח זוג עיניים וכבר ידעתי את מקומי והבנתי שלא התנהגתי כראוי. לא היה צריך יותר מזה. וגדלתי לתפארת אני לא מדוכאת נפשית, ההתפתחות שלי לא נעצרה וכל הבולשיט המתחנחן הזה.

אז בואו נחזיר את השפיות לעצמנו. אולי אנו טועים בשיטות החינוך של היום? אולי כדאי לנסות לחזור קצת אחורה...לאיך שהיה פעם....

זהו. פרקתי את אשר על ליבי. גלשתי קצת מנושא לנושא אבל מקווה שנתתי לכם חומר למחשבה....

פזית









יום שלישי, 6 באוקטובר 2009

שליט"א-בר מצווה ,או מדוע יש להעריץ את הקוקיה





בוקר טוב.

מדוע יש להעריץ את הקוקיה (לבורים שביניכם- מטילה ביצים בקינים של ציפורים אחרות ונעלמת).

ביום ה' ב- 06:00 לפני העבודה,כבר הייתי בבית הכנסת להנחת התפילין של מתן. היה מרגש ושקלתי לא לשחררו מהתפילין. הפאסיביות שלו מצאה חן בעיני.

אח"כ הלכתי לעבודה ובמהלך היום קיבלתי שלושה פאקסים ממנהלת המרחב ש "פרשת יצחק" לא מעניינת אותה,והיא מקובעת חשיבתית בפרשת "מה תלי"ן" מהמילה נל"ן . (למי שלא עובד בבנק לאומי נל"ן זה מדד של מכירות וייזום פ.ש.).

ב- 20:30 בעיניים טרוטות נסעתי ל "חצי-חינם" לקנות מצרכים למתפללי בית הכנסת,שביום שבת מקפידים מאוד על המצווה "ואהבת לחיכך כמוך" ורצוי על חשבון החילוני היחיד בבית הכנסת.

יום ה' בערב אגב, ידוע כנפלא לקניות ב "חצי חינם". יצאתי אחרי שלוש שעות "ממתקן העגלות המתנגשות" ,כפוף משהו,חצי גוף עם טיקים,וחציו השני משותק בניסיון לדחוף ישר עגלה,שתמיד נוטה שמאלה.

לאחר ששילמתי לאיוואנובה,הייתי קרוב להשמידה כשאמרה לי בחיוך אדיב שמחכה לי בקופה הראשית מתנה (במבה). בדרך החוצה ירקתי בפרצופו של הדביל,שלא מזהה את המבט של פליטי המקום ומנסה שנתיים לשכנע אותי לעשות מנוי ל "מעריב".

עפ"י דרישת הגבאי השכמתי קום ביום ו' וב-07:00 בבוקר הבאתי את הכיבוד לבית הכנסת. שטויות,בקושי שעה עבודה מהאוטו לביה"כ. חתן בר המצווה המתוק סירב לעזור לי ונשאר בבית מול הסוני פלייסטיישן,אבל אישתי אמרה שאסור לכעוס עליו כי זו השבת של בר המצווה שלו. כאילו שביום רגיל הוא עוזר,או שהיא כן מרשה לכעוס עליו.

בשעה 16:00 שוב קיבלתי את השבת בבית הכנסת,וכבונוס לאחר שרוממנו ופיארנו את בורא עולם קיבלנו הרצאה מופלאה ורלבנטית על היחסים המורכבים בין יצחק,יעקב ועשיו, והתעמקנו במיוחד בפסוק "כהו עיניו" המתייחס ליצחק ומשמעותו לגבי ברכתו את יעקב (או עשיו,אני לא זוכר).

ביום שבת 08:00 הייתי ברביעית בבית הכנסת לעליה לתורה של מתן עד 11:30 . שוב פיארנו את בורא עולם,נרגמנו בסוכריות,ולחצתי ידיים למאה איש לא מוכרים שבירכו אותי בחום על "ברוך שפטרני". (קדחת,המנוול הודיע שהוא נשאר בבית,ואשתי כתמיד נכנעה והסכימה).

חזרתי הביתה,לקחתי 3 כדורים (לא היה חשוב למה) ונסעתי למסעדת "קורדליה" לקבל את האורחים (אורחים משמעותו בעיקר המשפחה של אישתי).

הרגשתי שהתחלתי להתחזק.

ב 16:00 הייתי בבית והרגשתי מעולה. היכיתי את מיכל אישתי ("לא תחסום שור בדישו"),את הילדים ("חוסך בנו שונא שיבטו" או להיפך- לא זוכר) ,נישקתי את הכלבה ("ואהבת לרעך כמוך") השלמתי לשישה כדורים והלכתי לישון.



שליט"א

שליט"א והשד




יום ב' 9.7.09 כ"ג תמוז תשס"ז


הפעם זה לא מצחיק!!!! אזהרה מפני סכנה איומה!!!




בדרשת מוצ"ש הקבועה שלו הזהיר המנהיג הרוחני של ש"ס מר"ן עובדיה שליט"א מפני שד מסוכן הפעיל במיוחד בתקופת ימי בין המיצרים. מר"ן נסמך על "שולחן ערוך" וחז"ל.

להל"ן המיפרט אליבא דמר"ן:


* שם השד : קטב מרירי

*פעיל בעיקר בין השעות 10:00 ל- 15:00

*תיאורו : "כולו מלא עיניים,קליפות קליפות ושערות שערות" (מוצא גרוזיני?) מצ"ב תמונתו למעלה.


*הסכנה העיקרית: "מי שרואה אותו נופל ומת" (אם כי לא הגיוני שמישהו ראה אותו ושרד כדי לספר)


*סכנה משנית: " אסור בימים אלה להכות את הילדים כי קטב המרירי יכול להפוך סטירה חינוכית למכת מוות"

חרא של שד,אבל לא נורא. שימו לב שאין איסור להמשיך לסטור בצורה חינוכית לבת הזוג,מה שנקרא "עיקרון ההמשכיות",וגם לגבי הילדים נרמז שיש היתר להקדים את הסטירות החינוכיות לשעות שלפני 10:00 ,או כפי שמופיע בעלון התרופות: "במקרה ושכחת לתת את התרופה ניתן לקחת אחרי שעה 15:00".

בברכת יהדות מתקדמת
שליט"א
נ.ב - מצחיקים הפרימיטיבים האלה באירן,לא?

ויקיפדיה- קטב מרירי-יש דבר כזה- תיכנסו

יום שני, 5 באוקטובר 2009

הדרבי של תל-אביב ( מבעד למשקפי המולטיפוקל)




הפסיכולוג אמר לי להתחבר לתחומי העניין של בני הקטן,כדי לשפר את היחסים עם האינטלקטואל.


הדביל,(למען ספק זה אני) שוכנע ללכת לדרבי בכדורגל.


240 ש"ח שני כרטיסים לשער 13,צעיף- 20 ש"ח ,נקניקיה (ובבוקר שני אימודיום) שתיה וגרעינים עוד כ- 60 ש"ח,3 שעות נסיעה לשני כיוונים אחרי יום עבודה.


חנינו ליד "צער בעלי חיים" (בחיי!!!) ברחוב הרצל,ונסחפנו 20 דקות ע"י נחיל בני אדם (?) לאיצטדיון.


ביציע ראיתי את ישראל היפה. תמיד ידעתי שעמישראל אוהב שירה בציבור,וכדי להקל על השכבות החלשות הפיזמון החוזר היה עמוק עם מסר כהיא לישנא : " הפועל זונה, מוצצת לכל השכונה" (לחן- של ירושליים של זהב,הקטע "שבנו אלייך תמיד") .


מול הכיסא שלי היה עמוד מתכת גדול שאיפשר לי לצפות ברבע מגרש וגם זה נעלם כשנפרס על ראשינו סדין ענק שכסה את כל היציע. כשסולק הסדין התחיל היציע לקפץ (לא נורא , כולה שעתיים) ואני עם משקפי המולטיפוקל מתקשה להתמקד.


הבנתי שהכושי הנמוך זה דגו,והלבן הנמוך יותר זה השופט.


כשנהיה שקט הבנתי שהפועל כבשו שער. כשהבבון לידי,שהתרחץ לאחרונה לפני הקאסאמים חיבק אותי ומרח עלי ריר על הלחי הבנתי שמכב"י השוו.


ההמשך היה מעורפל משהו אבל הבנתי שהפסדנו כי הוגי הדעות ביציע הגיעו למסקנה שחוץ מהפועל גם אמא של ניר לוין (המאמן?) עוסקת בתחום הזנות ,וטועמה מחבל למרות שמשחק בבלגיה.


בדרך חזרה אספתי את בני הגדול וחבריו משער 11 . היה שקט. שמתי רשת ג' ושמעתי במושב האחורי שיחה חרישית על המכות שהם תכננו "להביא לאוהדי הפועל מחר בבית הספר".


קצת קולטורה תמיד טוב.


נ.ב - נזכרתי, היועץ החינוכי גם הוא לקח 400 ש"ח לטיפ.

שליט"א


יום שבת, 3 באוקטובר 2009

פיני שופן- האיש שמרגש אותי




תוך כדי שיטוטים בבלוגים הגעתי לבלוג של פיני שופן. אדם מוכשר ברמות שאי אפשר לתאר,רגיש,רהוט. (אני לא רוצה להוסיף עוד כי הוא יקרא את זה ובטח יסמיק..) .


הוא מפרסם בבלוג שלו שירים שהוא כותב. כל שיר צובט אותי בנקודה אחרת,לוחץ לי על בלוטות הרגש וגורם לי לעיתים לדמוע. היום בבוקר זה היה השיא,לכן החלטתי להביא לידיעתכם על קיומו של הבלוג הזה בצורה יותר ברורה ומפורטת,למרות שיש קישור בבלוג שלי אליו כבר די הרבה זמן.


הוא פירסם היום שיר שנקרא : "אימי,אימי". אני מצרפת לכם קישור,כאן בתחתית הרשימה, לבלוג שלו. אני בטוחה שתתרשמו מכישרון הכתיבה ומהרגישות הרבה של השיר הזה ושל עוד שירים שמופיעים שם.


אז לך פיני, תודה מכל הלב על מילותיך. מצפה בקוצר רוח לקרוא עוד ועוד.


יום שישי, 2 באוקטובר 2009

נוסטלגיה



פירוש המילה נוסטלגיה בלטינית הוא: הבט לאחור בכאב. ואכן כאשר אני נזכרים במחוזות ילדותנו ובחוויות שאנו עוברים מתעורר בנו מין עצב,מין כאב וצביטה בלב. זה מה שאני חשתי היום כשסרקתי תמונות ישנות למחשב....אשתף אתכם בכמה מין התמונות שעוררו בי עצב מעורב בגעגעועים..... ובקיצור ,נוסטלגיה.
(אפשר ללחוץ על התמונה להגדלתה....)







כפיר ואני ביום הולדת שנה




סבא וסבתא שלי עם כפיר יום הולדת שנה.