האח הגדול ... שלי

נולדתי בתל-אביב וגרתי בעיר עד לפני 8 חודשים.

לא היה לי קל לעזוב את העיר האהובה עלי ולעבור לגבעתיים " הרחוקה"  ואנשים לא האמינו כאשר עשיתי את הצעד הזה. 
התנחמתי בדבר אחד : שעדיין מידי יום אמשיך להגיע לרחוב אלנבי, לבנק לאומי, לסניף שלי וזה ימשיך להיות העוגן היציב שלי במעבר שעשיתי. 

אך מסתבר שאלוהים מזמן לנו הפתעות ושינויים על כל צעד ושעל.


פתאום, וזו המילה המדוייקת , הודיעו לי שעקב שינויים במערך של הבנק אני עוברת מהסניף שלי ל.....לוד !

הרגשתי כאילו שפכו לי מים קרים על הראש .... ברגעים הראשונים לא יכולתי לדבר .


(עכשיו אני מבינה מה זה כשאומרים על מישהו שהוא נאלם דום! )


אני לא מתביישת להגיד שמיררתי שלושה ימים בבכי והרגשתי חסרת אונים אל מול המערכת הגדולה.  

אי אפשר היה לנחם אותי.

היו לי בדיוק 10 ימים מיום ההודעה ועד לעזיבה.


איך בדיוק סוגרים מעגלים של 27 שנה ? זה בלתי אפשרי. הכל נשאר פתוח....
איך נפרדים מחברים לעבודה שהפכו למשפחה? 
איך נפרדים מלקוחות שגם הפכו לחברים ? 

עברה בי המחשבה : " מה יהיה ? מי ידאג להם? מי יטפל בהם עכשיו? איך יהיה הלאה? איך השותף שלי לצוות יסתדר
עם העומס הרב ? ..."

אילו היו המחשבות הפרטיות שלי, לא של המערכת. שכן, המערכת חותכת , ובבשר החי.

היה לי קשה להשלים עם המחשבה שאני אעבוד במקום שאין בו אינטראקציה עם קהל,כי בשבילי זה כמו אויר לנשימה...

אני צריכה את החידוש, את הרענון לראות אנשים חדשים ומגוונים , להתמודד עם בעיות לא צפויות  להתחיל את
היום בלי לדעת מה יתרחש במהלכו ...

במקום שבו אני נמצאת עכשיו הכל כל כך חם ומחבק ונעים... וגם ידוע ,ברור וצפוי..

שום דבר לא יכול להפתיע שכן העבודה היא טכנית ברובה . דורשת מקצועיות, אבל  טכנית.

כאילו שמו אותי בפס יצור ואמרו לי שאני מסובבת בורג אחד כל היום. 

הזמן יעשה את שלו אומרים לי. ואני מקווה שכך יהיה .


למזלי יש לי עוד הרבה תוכן לצקת לחיי חוץ מהעבודה וזה מנחם אותי . 

האח הגדול רצה כך... וכך יהיה . אני בשלב ההשלמה.

אולי אחליף את השם לשלמה...

שבת שלום

פזית