יום שישי, 25 בנובמבר 2011

המכתב שהעלה לי דמעות בעיניים....






אדם יקר, שהתמזל מזלי להכיר אותו ,עלה עם משפחתו לארץ. שניהם אינם ילידי ישראל וגם ארבעת ילדיהם נולדו בחו"ל. 
לפני העליה, הוא כתב מכתב לעמיתיו בעבודה ,  ולפני כמה ימים ביקש לשתף אותי  בקריאתו. 
כאשר קראתי את מילותיו , עלו דמעות בעיני. כל כך הרבה אהבה ,ציונות ,אמונה ותקווה הובעו שם.
 ואז, תוך כדי קריאת המכתב ,עלו וצפו מול עיניי התבטאויות מלאות שנאה ובוז של אנשים ילידי הארץ נגד המדינה .
לעיתים, אילו שנולדים כאן לא יודעים להעריך מה משמעותה וחשיבותה של מדינת ישראל עבורנו, היהודים. 
הם מרשים לעצמם להשתמש במילים קשות שגובלות בגסות ושיטנה. 
הם מבקשים רק לנצל ולקבל ולא לתת...
לי באופן אישי זה כואב מאוד. ולכן, לקרוא את מכתבו של האיש המופלא הזה, היתה עבורי התרגשות גדולה. 
 ביקשתי את רשותו לפרסם את המכתב הזה , תוך השמטת השמות. והריהו לפניכם : 



20.07.2011


ל....,

אני כל כך נרגש ורוצה לומר כל כך הרבה דברים שרק הבחירה במה להתחיל הופכת לאתגר בפני עצמו.


היום ה- 20 ביולי 2011, היום הזה הוא נקודת מפנה וציון בחיי בפרט ובחיי משפחתי בכלל. היום אני ומשפחתי היקרה עושים עליה לארץ ציון. אנו מולידים לאוויר העולם את החלום הציוני שתמיד אפף אותנו ולא העזנו לממש.  היום אנו מפיחים נשמה בחלום המשפחתי שלנו והופכים חלום למציאות.
היום אנו חוגגים את יום הולדתה של אישתי היקרה,  ואין בכך מקריות שזה גם היום בו הגענו לארץ שש נפשות מלוכדות יחד.


בחרתי ביום הזה לעשות עלייה לארץ ישראל, כי לא ראיתי לנכון מתנה טובה יותר להעניק לאישתי האהובה ששנה אחר שנה, יום אחר יום, דאגה לרקום עור וגידים לחלום העלייה, דאגה לשמר אותו קרוב יותר מפעם לפעם, לעולם לא לאבד תקווה ולהמשיך ולהאיר באור גדול את מה שעבורי היה פעמים רבות נראה כמשימה חשוכה ובלתי אפשרית .

 בראייתי, עלייה היא החובה והזכות כאחד של כל יהודי בגולה . בהגשמת העלייה הזו אני חש שאני מגשים חלום לאישתי, מגשים חלום אישי אך בעיקר בעיקר אני מגשים חלום עבור ילדיי היקרים וילדיהם וצאצאיהם שיהיו לימים. אנו מתווים דרך חדשה לדורות הבאים מאיתנו ואחרינו.

אני לוקח את אבני הפז בחיי, את משפחתי היקרה לי מכל , אל תפארת הארץ, כן אל תפארת הארץ ולא אחרת!

תפארת הארץ על יופייה ועל קשייה, על יתרונותיה וחסרונותיה, על זכויותינו בה וחובותינו אליה. אנו הולכים לארץ בה קצב החיים מהיר, למדינה בה בין היום הכי שמח ליום הכי עצוב יש בדיוק שישים שניות, אך בו בעת רק בה הנפש יודעת יציבות, שלווה ושמחה אמתית.

אנחנו לא עוזבים את הארץ שלנו, נהפוך הוא- היום אנו הולכים אל הארץ שלנו.
עד היום רק ניסיתי לפצות על החסך התהומי לחיות את הארץ מרחוק דרך חוויות של אחרים, דרך ביקורים תכופים, דרך לימוד השפה, הבנת התרבות וכמובן דרך מהות עבודתי . אך מהיום ,אני הולך לצבור לי שלל של ישראליות משל עצמי:  כשאספר יום אחד לנכדי על העלייה, כשילדי יתגייסו לצבא וגם לבי ידע מה זה להחסיר פעימה, שאצחק מהגסות הישראלית אך גם אלמד ממנה ועוד כל כך הרבה.  
אנו עושים עלייה שלא מתוך בריחה מנטל, ממשהו או מישהו, אלא מתוך בחירה להגשים חלום ציוני ולהכות שורש באדמה היחידה שתדע להניב את פירותינו.

כל הדרך מלווה אותי  המחשבה על מדינה שקמה על ידי יהודים שכל מה שהניע אותם זו מנה גדושה של ציונות ורצון לממש חלום של הארץ המובטחת. דרכם הייתה רצופה בטלטלות  ,בלי כל הבטחות ובסכנת נפשות .

היום אנו עולים לישראל כ "על כנפי נשרים", ארוזים במיטב מזוודותינו , אך יותר מכל ארוזים בפקלאות של ביטחון, שמחה, אהבה, נכונות, מוכנות ומכוונות. הארץ הטובה פותחת היום את שעריה לפנינו ופורסת עבורנו "שטיח אדום" אל שביל האבנים הצהובות בסל קליטה עשיר, בהנחיה וליווי של הסוכנות היהודית, באהבת מקורבים ומשפחה . הבית החדש בארץ כבר מחכה להכיל אותנו בנוכחותנו, בצחוק וחיים והרי לנו הכבוד.

כל חיינו אנו מחפשים משמעות ובמרוצת הזמן למדתי שלא בהכרח מה שנוח לעשות הוא מה שטוב ונכון לחיות.
אני מודה לה' שקיבלתי את התובנה לאזור אומץ ולקחת בשתי ידיים את הכוח לבחור איך להמשיך לחיות את חיינו  בצורה מלאה , שלמה ושמחה יותר. ואני שמח לומר שאני גאה בכך מאוד!

אני רוצה לומר תודה מעומק לבי לשני אנשים על גילוי ההבנה, התמיכה, האמפטיה, העזרה,  התחושה הנוחה ולא הססנית   לפנות אליהם ,לקבל שתי אוזניים מקשיבות , מתן דרך מעשית וקרקע יציבה להמשך. תודה מעומק לבי!

אני רוצה לומר גם תודה מקרב לב למנהלה על כל רגע שהקדשתן מזמנכן לסייע לי רבות ולהפוך סמני שאלה רבים לסימני קריאה ברורים. תודה לסדרנית העבודה על הגמישות, ההתחשבות, המאמץ שנעשה ועוד יידרש להיעשות הדבר אינו טריוויאלי ואני מלא הערכה על כך.  
וכמובן תודה לכל אחד ואחת מכם עמיתי לעבודה בכירים וע' קב"טים על הפרגון, גילוי ההבנה והסבלנות הרבה אלי בתקופה האחרונה. לאור השינוי החדש אני אדרש עוד מהבנתכם במתכונת החדשה לעבודתי ואני סמוך ובטוח שלא יכולתי לבקש סביבת עבודה אנושית מדהימה יותר על מנת להתחיל בדרכי החדשה ולהמשיך בה יציב ורגוע יותר.
בהמון אהבה, הערכה ותודה
נתראה בקרוב,




ואני אומרת : זכינו שיחיה בקירבנו אדם כזה עם משפחתו ואני מאחלת להם הצלחה מכל הלב. אעשה כל מה שיעלה
בידי כדי לסייע להם.  


שבת שלום , פזית 


יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

פלאזה מיור - ואגדת הסוס של פליפה השלישי

פסעתי לי במעלה אחת הסמטאות שחובקות את הפלאזה מיור במדריד.

בכל עיר בספרד יש " פלאזה מיור" . זו הככר המרכזית של  העיר וזה גם התרגום המילולי לצמד המילים האילו.
הפלאזה מיור במדריד נבנתה במאה ה-16 . במקום התנהלו חיי מסחר, מלחמות פרים, נחגגו חגים, בוצעו הוצאות להורג וגם האינקוויזיציה השתמשה בככר הזו לצרכיה.

מראה הככר הנוכחי עוצב ע"י הארכיטקט חואן דה וייה-נואבה בשנת 1790 לאחר שהככר נשרפה.
במרכז הככר עומד פסלו של המלך פליפה השלישי. פסל שנבנה ב- 1616 והושם במרכז הככר ב- 1848.


הככר הזו יפהפיה, ובפעם האחרונה שהייתי שם זכיתי גם לראות בלילה הצגת רחוב משעשעת ....

במרכז הככר ,כפי שציינתי, עומד פסלו של המלך פליפה השלישי .
יש סיפור נחמד שמסופר על הפסל הזה ,אותו סיפרה לי הדר רגוניס, שהיא ישראלית שחיה במדריד ומדריכת תיירים בעיר היפהפיה הזו. ואותו אני רוצה לספר גם לכם.

                                  הסוס של פליפה השלישי והצפורים.
תושבי מדריד שהתגוררו בבתים המקיפים את הפלאזה מיור, סבלו מריחות לא נעימים שהציפו את הככר.
הרשויות שהוזעקו למקום פעם אחר פעם, לא מצאו מהו מוקד הריח הרע ששורהשם.
עוברים שבועות וחודשים והריח רק מתגבר ומתגבר ,פתרון אין, והתעלומה עדיין , תעלומה.
מרוב תיסכול וכעס יצא אחד התושבים אל מרכז הככר והחל לזרוק אבנים כבדות על פסל הסוס.
אבן ועוד אבן נזרקת אל חלקו התחתון של הפסל , עד שלאחר זמן מה נסדקת בטנו של הסוס, נשברת ממנו חתיכה
ומהחור שנפער, נופלות גופות של מאות צפרים מתות ,וריח ריקבון מציף את כל הככר.
כיצד הגיעו הצפרים אל בטנו של הסוס? פשוט מאוד. הן נכנסו דרך פיו הפעור לרווחה, אבל כאשר ניסו לצאת משם
לא הצליחו. וכך עוד ציפור ועוד ציפור נכנסה, ואחת באה  אחרי חברתה ונפחה נשמתה בכרסו של הסוס.
הפסל עבר ניקוי יסודי, תוקנה בטנו וכמובן ....שפיו נאטם . וכך הוא עומד לו עד היום בככר במדריד ופיו חסום.



                                           
פזית.

יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

פלאזה דל סול וקשישי ספרד

חזרתי ממדריד אהובתי.
בכל פעם אני מגלה עוד משהו בעיר הזו וחוקרת אותה מהריצפה ועד לגגות.


"פלאזה דל סול" זו ככר בטבורה של מדריד.
ב- "סול" , כפי שמכנים אותה, ראיתי הפגנה של קשישים עם שלטים בידיהם.
כשאני אומרת קשישים, אז היו גם כאילו שנעזרו במקלות הליכה. בקיצור 70 +...
כמובן שהתקרבתי, הרי כל מה שמתרחש בעיר הזו מעניין אותי והתחלתי לקרוא את תוכן השלטים.


 לפתע אחד מהם החל לדבר במגאפון .הוא דיבר בצורה ברורה ומתוך כאב.  הקשבתי לדבריו ואז החלו כולם להצביע אל עבר בניין גדול ושוב זעקו את מחאתם. הפעם במקהלה.


 התרגשתי . התרגשתי וצילמתי.

על מה היתה המחאה? 

כדי להבין זאת נלך קצת אחורה בזמן.......

מלחמת אזרחים עקובה מדם התרחשה בספרד בין השנים 1936 ל- 1939.
המאבק היה על צורת השילטון ואופייה של ספרד.
מצד אחד היו הרפובליקנים שרצו מדינה דמוקרטית ומאידך גיסא, היו הלאומניים שרצו מדינה עם משטר ריכוזי חזק, משטר פאשיסטי.

הרפובליקנים היו ברובם עירוניים ,חילוניים ואנשי רוח  , והלאומניים, אנשי כפר וביניהם מונרכיסטים .

איך זה הסתיים?

הרפובליקנים הובסו.
הלאומנים המנצחים השליטו בספרד דיקטטורה פשיסטית בהנהגת פרנסיסקו פרנקו..
מספר הקורבנות במלחמה זו היה רב.
 ההערכות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים, רבים מהם שלא בלחימה, כי אם בהוצאות להורג המוניות בהן נקטו שני הצדדים.

 אינטלקטואלים ואמנים ספרדים רבים ( מבין הרפובליקנים, מתנגדי פרנקו)  נהרגו או יצאו לגלות, ואנשי כמורה רבים נרצחו. בין ההרוגים :  פדריקו גארסיה לורקה.
הכלכלה הספרדית נזקקה לשנים רבות על מנת להתאושש מנזקי המלחמה הזו,
והחברה הספרדית נותרה אף היא שסועה ומחולקת, והייתה נתונה במשך שנים רבות לדיקטטורה פשיסטית,
וזאת, אף לאחר חלוף עידן הדיקטטורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. ליתר דיוק עד 1975 שנת מותו של פרנקו.

הטראגי שבסיפור הזה הוא,שגם משפחות בינן לבין עצמן היו שסועות בין שני המחנות ואח לא היסס לרצוח את אחיו או להסגיר אותו על רקע של האידאולוגיה. 

יצירות רבות נעשו או נכתבו לאחר המלחמה ובמהלכה.  למשל, פיקאסו צייר את ה גרניקה המפורסמת .




 גרניקה היתה עיירה שנמחתה כליל ע"י הגרמנים  הנאצים.  הם הפציצו את העיר על מנת לתמוך בלאומנים, אשר הונהגו בידי הגנרל פראנקו , ובו בזמן שימשה ההפצצה זירת ניסויים לקראת יישום טקטיקת "מלחמת הבזק" הגרמנית.
לאחר ארבע שעות של הפצצה העיר הושמדה. פיקאסו שהושפע מהאירועים צייר את התמונה המפורסמת הזו שמוצגת
במוזיאון "ריינה סופיה" במדריד ,ושהיתה לי את הזכות לראות אותה.

אמנים נוספים הושפעו מהמלחמה הנוראית הזו.פבלו נרודה,המשורר הצ'יליאני כתב על המלחמה וכן ג'ורג' אורוול וארנסט המינגווי.
וגם הציירים סאלבדור דאלי וחואן מירו הושפעו מן הזוועות.

זה היה במאמר מוסגר כדי שתבינו את עוצמת הארועים.

                               עמק הנופלים 

עמק הנופלים ( Valle de los Caídos) הוא אתר הנצחה גדול ומרשים לחללי מלחמת האזרחים בספרד.
ב- אפריל 1940 במלאת שנה לניצחונו הודיע הגנרל פראנקו על כוונתו להקים אתר הנצחה לחללי המלחמה. המקום שנבחר היה במקום בולט ברכס הרים  כ-50 ק"מ צפונית-מערבית לבירה מדריד.
אלפי אסירים פוליטיים משורות הרפובליקנים גויסו לעבודת כפייה זו.
העבודה נעשתה בתנאים פרימיטיביים ונמשכה 18 שנים.
עשרות נהרגו ונפצעו במהלך העבודה שעיקרה הייתה חציבת הבזיליקה הארוכה בעולם בסלע ההר.
האתר נחנך ב 1959 במלאת 20 שנה לסיום המלחמה.

קבורים שם 40,000 אזרחים וחיילים . רבים מאילו שבנו את המונומנט הענק הזה קיפחו שם את חייהם. הבזיליקה הזו
נבנתה בדם של האסירים הללו שהפכו לעבדים של פרנקו.

היום הספרדים סולדים מהאתר הזה שהוקם בדם.

נחזור לפלאזה דל סול: 

האזרחים הקשישים שראיתי מבקשים לפתוח בחקירה על הטבח שבוצע בתקופת המלחמה ובתקופת שילטונו של פראנקו.
הבניין שעליו הצביעו הקשישים, עונו וגם נעלמו אזרחים ספרדיים שנחשדו כמתנגדי השילטון וזאת גם לאחר תום המלחמה.

ככל הנראה לעולם לא מאוחר למחות  , והכאב לא נמוג עם השנים.







זו היתה טעימה ראשונה ממדריד.
מי שרוצה לקרוא ספר שנכתב ברוח התקופה האפילה ההיא מוזמן לקרוא
את "הריקוד של סוניה" מאת ויקטוריה היסלופ.

פזית








יום שבת, 3 בספטמבר 2011

למה להוציא להורג עגלה תמימה ? פרשת שופטים.

בפרשת השבוע "שופטים" מופיע נושא שנקרא "עגלה ערופה" .

למה לערוף ראש של עגלה רכה ותמימה?

בימים הקדומים, כאשר היה מבוצע רצח ולא נודעה זהות הרוצח , היה נהוג לקחת עגלה ,לערוף את ראשה 
ליד נחל סמוך לעיר בה בוצע הרצח , וע"י כך לכפר על אנשי הקהילה שלא חטאו . 

וכך יאמרו זקני העיר לאחר העריפה: 

"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה
וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:
כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'
וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל"

ולאחר זאת ,קובעת התורה: "
וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.."

למעשה מה שאנו מבינים מהטקס הזה ,הוא שאחריות על רצח/פשע  מוטלת על כל העם. 
יש אחריות קולקטיבית למעשה, כאשר זהות הרוצח/פושע לא ידועה.
עריפת ראש העגלה באה לנקות את החפים מפשע שלא ידעו ועשו דבר. 

עד כאן נשמע בסדר והגיוני. 

 אבל, 

לעיתים ידינו לא ביצעו את המעשה, אך התעלמותנו ושתיקתנו תרמו לביצועו

למשל : 

נשים המוכות ע"י בעליהן וסופן הוא דבר ידוע מראש , אבל אנחנו שתקנו ולא דיווחנו. 

התעלמות ממפגעים בכביש, שיכולים לגרום לתאונות דרכים - ראינו ולא דיווחנו. 

ההשלמה עם החינוך הירוד שמקבלים ילדים היום בבתי הספר - ידענו ולא מחינו. 

פורנוגרפיה שנחשפים אליה ילדים באמצעות האינטרנט- ידענו ולא התמודדנו , שכן הסמכות ההורית 
הולכת ומצטמצמת . 

וישנם עוד מקרים בהם ידנו לא היתה במעל, אבל בכל זאת יש לנו חלק בפשע שקרה. 


שום עגלה ערופה לא יכולה לנקות את ידיו של ראש עיר שהתעלם ממפגעים בטיחותיים בעירו,

או את ידיו של שכן ששמע זעקות שבר מהדירה הסמוכה ושתק , 

או את ההורה שיודע שילדו חשוף לתכנים קשים באינטרנט ולא רצה להתמודד ,שכן תש כוחו.

אף אחד מאילו לא יוכל להגיד את המשפט :
 וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:

אז אל תעצמו עיניים ותחרישו . 

אם ראיתם ושמעתם ,תגידו. תלחמו. כי אם לא, גם בכם יש אשמה. 

שתהיה שבת שלום 

פזית.



יום ראשון, 8 במאי 2011

מריו בנדטי : סנוניות ,חלומות ומבטים.


בהיותי מאוהבת בשפה הספרדית, ( כאילו שלא ידעתם..) אני  קוראת  סיפורים ושירה של יוצרים לטינים.
בלימודי במכון "סרוונטס" ניתחנו בזמנו שירים ויצירות שונות ומופלאות.  זה היה פשוט תענוג! 
אני רוצה לשתף אתכם . ממש להביא טעימה , ואולי לעורר סקרנות. 


נתחיל במריו בנדטי. 


מריו בנדטי נולד בשנת 1920 בפאסו דה לוס טורוס, אורוגוואי. 
בשנת 1973 גלה מארצו מסיבות פוליטיות וחי בארגנטינה, בפרו, בקובה ובספרד.
החל בשנת 1985 מחלק בנדטי את חייו בין מדריד ומונטוידאו.
בנדטי כתב מסות, סיפורים, שירה, מחזות, תסריטים, פזמונים, מאמרי ביקורת ספרותית ומאמרים עיתונאיים. הוא פירסם יותר מחמישים ספרים, ויצירתו תורגמה לעשרים ושלוש שפות. 
בנדטי נחשב לא רק לאחד מגדולי הכותבים האורוגוואים של כל הזמנים, אלא גם לאחד מהמשפיעים ביותר על הספרות והשירה בשפה הספרדית.

רציתי להביא לפניכם טעימה מכמה משפטים מענגים שאתרגם לכם : 


Las golondrinas
que parece que vuelven
no son las mismas

הסנוניות , שנדמה כי חזרו  
  הן לא אותן סנוניות 
.שחלפו קודם לכן






El sueño que se repite
nos da ganas de soñar
para saber cómo sigue

החלום שחוזר שוב ושוב 
נותן לנו חשק לשוב ולחלום
כדי לדעת מה הוא צופן בהמשך....










Cada vez que te vayas de vos misma
No destruyas la vía de regreso
Volver es una forma de encontrarse
Y así verás que allí también te espero




בכל פעם שאת מתרחקת מעצמך,
אל תהרסי את דרך החזרה
לחזור , זו הדרך להתוודע לעצמך,
וכך תראי, ששם  בקצה הדרך, אמתין לך....






Los ojos cambian
nunca la mirada.
   
 ,העיניים משתנות 
אך המבט, לעולם לא! 






זו היתה טעימה. מקווה שערבה לחיככם. 


פזית 













יום חמישי, 5 במאי 2011

מעיל אדום, אייכמן וחליפה כחולה.

ביום שישי בערב ראיתי כתבה בערוץ 1, ב "יומן" , על  שופט בית משפט העליון  גבריאל בך. 
הוא שימש  כאחד התובעים במשפטו של אדולף אייכמן . 

גבריאל בך סיפר כי כשחקר את אחד העדים, הנ"ל סיפר כי ראה את בתו נלקחת ע"י הנאצים ,והוא עמד חסר אונים והתבונן בה .
 הילדה היתה לבושה במעיל אדום ולכן הוא יכל לעקוב אחריה . הוא תיאר איך נעץ את עיניו במעיל האדום וראה אותה מתרחקת, ואיתה מתרחק כתם הצבע של מעילה, מתרחק  וקטן עד שהפך לנקודה קטנה מרחוק ולבסוף נעלם. 

וגבריאל בך, אז פרקליט צעיר, מהרהר באותו רגע בבתו שלו, אורלי, שלה קנה לפני שבועיים מעיל אדום , והוא קופא על מקומו , לא מסוגל להמשיך לתחקר את העד ועוברות דקות ארוכות עד שהוא מתעשת וחוזר לעצמו. 

במהלך המשפט הציג גבריאל בך סרט שערך ובו מתוארות זוועות שביצעו הנאצים ,שתועדו על ידיהם. הסרט היה קשה לצפיה, וגבריאל לא היה מסוגל לצפות בו ולכן נעץ את מבטו באדולף אייכמן, כדי לראות כיצד הוא מגיב. 

שום שריר בפניו של אייכמן לא זע ולא נע. אבל לפתע, האיש החל להיות נסער ודיבר בהתרגשות  בגרמנית ,תוך ניפנוף ידיים ,עם השומר שישב לידו . 

לאחר שנסתיימה ישיבת בית המשפט שאל גבריאל בך את השומר על מה היתה הסערה..התשובה שהוא קיבל הדהימה אותו.

אייכמן קבל על כך שנתנו לו ללבוש את החליפה האפורה  המרופטת ולא את החליפה הכחולה , והתלונן על כך שהיהודים  לא מקיימים את ההבטחות שנתנו לו בעניין הזה. 
פשוט לא יאומן. 
או שכן? 

יום שני, 25 באפריל 2011

סיפור אמיתי... מה בין המלאך רפאל ואחותי ממדריד?


לפעמים קורים לנו דברים שנותנים לנו סטירה לפנים,מעירים אותנו ואנו חשים שהם לא קרו סתם.

אספר לכם מה קרה אתמול לאחותי שחיה במדריד. 

כל המשפחה חזרה מבילוי משפחתי והיתה בדרכה ברגל לכיוון הבית.
שלא כהרגלם, במקום לרדת ברחוב הראשי הלכו ברחוב צר יותר שמקביל לו.
היה פשוט בלתי אפשרי ללכת על המדרכה והם נאלצו לרדת כל הזמן לכביש, עד שחואן, בעלה של אחותי,
התייאש וביקש לחזור לדרך המלך תוך מעבר בסימטה צרה.

סימטה שסמוכה לביתם ושמעולם לא עברו בה. הסמטה נקראת san rafael .

ומי הוא רפאל? 


לפי האמונה היהודית זהו מלאך הממונה על הרפואה. לפי מסורת חז"ל, היה בין שלושת המלאכים שניצבו לפני אברהם, והוא המלאך שריפא את אברהם אבינו לאחר שנימול. המיתולוגיה הנוצרית גם מקבלת את יכולות הריפוי המיוחדות למלאך רפאל, ואף כאן הוא מוכר כמלאך שריפא את אברהם אבינו בשליחות האל. אולם תפקידו במלכות השמיים אינו קשור באופן ישיר לריפוי, אלא לעצם השליחות. המלאך רפאל הוא הממונה על המסעות והשליחויות, והוא השומר על הנוסעים בדרכים.


נחזור לאחותי בסמטה: 


לפתע היא הבחינה במשהו מוכר מבצבץ מתוך פח אשפה.
 ברגע הראשון היא לא יחסה לזה חשיבות והמשיכה ללכת, אבל משהו משך אותה לחזור על עקבותיה ולבדוק מה זה. 


לתדהמתה, כשפתחה את הפח, ראתה שם זרוקים טלית ותפילין. נרגשת מהמציאה הלא צפויה לקחה אותם ושמה בשקית . 
כשבעלה העיר לה  ,מה פתאום היא נוברת בפח ומוציאה את הטלית והתפילין שהיו רטובים מהזבל אמרה לו : " אתה יודע כמה אנשים מתו כדי שיוכלו להחזיק בטלית ,תפילין וספר תנ"ך..." 


מה הסיכויים שתעבור בסימטה שלא פסעת בה בחייך, שנקראת ע"ש מלאך אלוהים ולמצוא את אחד הדברים הכי מקודשים ליהדות ...בחג הפסח..


לא יכול להיות שהיא לא כוונה לשם מלמעלה ....


חג שמח

פזית