יום שבת, 28 בדצמבר 2013

ים של דמעות ונוסטלגיה , או ,מי זה רפי גבאי?

כשהייתי חיילת עבדתי תקופה כמלצרית במועדון 
שנקרא " הפרוטה והירח" שהיה ממוקם בחוף הילטון בתל אביב. 
היה קיים אז מושג שנקרא פיאנו-בר , שבו יושב פסנתרן 
ומנעים את השהות במועדון בנגינה על פסנתר, ואף שר . 
במועדון הזה, לפני ההופעה עצמה, ישב על הפסנתר
 איש יקר בשם רפי גבאי . 
הוא היה כבן 45 , אולי יותר? לא יודעת . ממרומי גיל 20 של אז היה נדמה לי שהוא מאוד מבוגר...
הוא ניגן בצורה אלוהית על הפסנתר והשיר שתמיד ביקשתי ממנו שינגן לי היה: "עפרה" . 
הוא הצליח לגרום לי לדמוע בכל פעם מחדש במיוחד שתמיד הייתי לוקחת את השיר העצוב-מתוק הזה למחוזות אישיים של רגשותי . 
לא ידעתי אז שרפי גבאי המוכשר הלחין את השיר : "ים של דמעות" ואת השיר "שארם-א-שייך" שהם כל כך מוכרים לנו . 
רפי גבאי נפטר די צעיר ומשום מה אין עליו שום תעוד ברשת . 
אז רפי,תודה על רגעים קסומים שחרוטים עדיין בליבי אחרי כל כך הרבה שנים .
אין פעם שאני שומעת את "עפרה" ודמותך לא עולה מול פני : ישוב באפלולית מול הפסנתר,
לוגם ויסקי ,
מעשן סיגריה,
מדבר ברכות 
ושר לי...
"עפרה" מוטי פליישר - מוזמנים להנות מהשיר הקסום .

יום ראשון, 15 ביולי 2012

הדובה הגדולה של מדריד ומה זה קשור לבר המקומי?

בלב מדריד , ב "פלאזה דל סול" עומד פסל של דב שאוכל פירות מעץ .
למעשה זו דובה והפסל הזה הוא סמלה של העיר מדריד.   הפירות על העץ נקראים מאדרוניו , ומדובר בפרי שהוא לא מוכר. יש שמנסים לפרש זאת כתות או פטל אבל זה פרי שונה לגמרי.
הסיבה שזהו סמלה של העיר היא ,ככל הנראה , משום שבסביבה של מדריד היו הרבה דובים בעבר .כמו כן, על דגל העיר מופיעה הדובה אוכלת מעץ המאדרוניו את פירותיו ומוקפת בשבעה כוכבים, כך שלמעשה שמדובר במערכת הכוכבים : הדובה הגדולה.

מן הפרי הזה, מאדרוניו, מייצרים ליקר טעים להפליא  שנמכר במקומות מאוד ספציפים בעיר.
את הליקר הזה שותים בכוסיות קטנות עשויות מואפל ששפתן טבולה בשוקולד!!!
טעים בצורה בלתי רגילה!



זה הבר המיוחד שבו אפשר לשתות ולקנות את הליקר.

אז בפעם הבאה שתהיו במדריד ... אל תפספסו... 

יום שלישי, 24 באפריל 2012

הבלדה לחובש שלי

בסניף שלי, סניף ככר המושבות , היה לי לקוח בשם יוסי חגואל. אדם צנוע, מלח הארץ . 
באחת משיחותנו , יום לפני יום הזכרון לחללי צה"ל , הוא סיפר לי שהוא נוהג לעלות כל יום זכרון לירושלים. 
כששאלתי מה הסיבה, סיפר לי כי חייו ניצלו במלחמת ששת הימים ע"י חובש קרבי בשם שלמה אפשטיין ,שגונן עליו בגופו וספג במקומו את כל רסיסי הפגז שהתפוצץ בקרבתם. 
במו כן סיפר לי שאת השיר "בלדה לחובש", מייחסים לסיפורם, למרות שהשיר נכתב 13 שנה קודם לכן. 
למותר לתאר את הרגשתי והתרגשותי . וככה ישבתי מולו ושאלתי עוד ועוד שאלות ודמעתי בלי סוף. 


אני רוצה להביא לכם את תמצית הסיפור ששוכן בליבי מאז בעצמה רבה : 

"פלוגתו של החובש, טוראי שלמה אפשטיין ז"ל, אשר פרצה משכונת בית ישראל לכיוון מוזיאון רוקפלר שליד חומת העיר העתיקה, נקלעה לתוך האש עוד בראשית דרכה. כבר במטחים הראשונים נפגעו כמחצית אנשיה והנותרים היו המומים.
 ברגעים אלה הפכו החובשים האלמוניים למנהיגים לחבורה השסועה. 



שלמה אפשטיין, שעד לאותה שעה היה חובש אלמוני, עשה רק את חשבון חבריו הזקוקים לעזרתו. בהתעלמו כליל מן הפגזים המתרסקים סביבו רץ מפצוע לפצוע, כשהוא חובש פצעים, מעודד, מנחם – עד שמצא את מותו.

 "הוא נתן לי את החיים", מספר יוסף חגואל, הצנחן, אשר נקלע אל תוך רחוב הדמים. שתי רגליו רוסקו ברסיסי פגזים, זב דם החל לחפש לעצמו מסתור. הוא שמע את הפגזים מתקרבים בשריקה וחבריו קראו לו לתפוס מחסה. רובם ככולם היו פצועים, שתרו בחשיכה למצוא לעצמם גבשושית כלשהי, תל עפר או  סלע, להסתיר מאחוריהם לפחות את הראש. יוסף חגואל לא יכול היה לעשות אפילו זאת. רגליו המרוטשות מיאנו להישמע לו. או אז, בחשיכה, הרגיש לפתע יד חמה על פניו וקול שקט אומר לו: "זה יהיה בסדר, אתה תבריא..."

"שלמה אפשטיין החובש שהכרתי בימי הכוננות, מספר חגואל,  כרע על ברכיו לידי, ליטף אותי, הוציא תחבושת וחבש את פצעיי, שמעתי קולות שקראו לו להסתלק, וידעתי שזהו זה, אני הולך למות. שלמה צעק לי "אל תדאג, אל תדאג", דחף אותי קצת והצמיד אותי לקיר .  חששתי שמא יעזוב אותי, ובאותו זמן רציתי שילך, וכי למה ימותו שניים?"

שלמה נשאר לצידו של חגואל עד שנשמעה שריקתו של הפגז הגורלי. שלמה גהר על חגואל הפצוע וחיפה בגופו על חברו. הפגז התפוצץ במרחק מטרים ספורים מהם, וגופו של שלמה אפשטיין קלט את רסיסיו. חגואל ניצל.

"אני זוכר בכל יום שאני חי בזכותו של שלמה אפשטיין", הוא מספר, "קיבלתי את החיים מאלוקים במתנה". ארבע שנים לאחר מלחמת ששת הימים נכרתה ברית דמים נוספת בין משפחת חגואל למשפחת אפשטיין. שלושה ימים לפני יום השנה נולד ליוסף בן בכור.  
 
"גם כאן אפשר לראות את יד ההשגחה, כי הלידה התעכבה והתעכבה, ובסוף אשתי ילדה בדיוק בתאריך הזה. ביום שהוצאתי את אשתי מבית החולים, עליתי לקבר של שלמה כפני שאני עושה כל שנה.

פגשתי שם שתי נשים ונער בן 13. הנשים, בנות דודות של שלמה, סיפרו לנער את הסיפור. אמרתי להן שאני החייל ששלמה הציל, וסיפרתי להם שנולד לי בן, ושנדרתי נדר לקרוא לבן הבכור שלי על שם שלמה ז"ל.

הן התרגשו מאוד. ביקשתי מהן להזמין את הוריו של שלמה לברית,
למחרת הן התקשרו ואמרו לי שכולם יגיעו, כ-30 בני משפחתו של שלמה. הפגישה היתה מרגשת במיוחד, אביו של שלמה ז"ל היה הסנדק של הבן שלי. " 


זו ה "בלדה לחובש" שלי. 

פזית 

 
 

יום שבת, 24 במרץ 2012

האח הגדול ... שלי





נולדתי בתל-אביב וגרתי בעיר עד לפני 8 חודשים.

לא היה לי קל לעזוב את העיר האהובה עלי ולעבור לגבעתיים " הרחוקה"  ואנשים לא האמינו כאשר עשיתי את הצעד הזה. 
התנחמתי בדבר אחד : שעדיין מידי יום אמשיך להגיע לרחוב אלנבי, לבנק לאומי, לסניף שלי וזה ימשיך להיות העוגן היציב שלי במעבר שעשיתי. 

אך מסתבר שאלוהים מזמן לנו הפתעות ושינויים על כל צעד ושעל.


פתאום, וזו המילה המדוייקת , הודיעו לי שעקב שינויים במערך של הבנק אני עוברת מהסניף שלי ל.....לוד !

הרגשתי כאילו שפכו לי מים קרים על הראש .... ברגעים הראשונים לא יכולתי לדבר .


(עכשיו אני מבינה מה זה כשאומרים על מישהו שהוא נאלם דום! )


אני לא מתביישת להגיד שמיררתי שלושה ימים בבכי והרגשתי חסרת אונים אל מול המערכת הגדולה.  

אי אפשר היה לנחם אותי.

היו לי בדיוק 10 ימים מיום ההודעה ועד לעזיבה.


איך בדיוק סוגרים מעגלים של 27 שנה ? זה בלתי אפשרי. הכל נשאר פתוח....
איך נפרדים מחברים לעבודה שהפכו למשפחה? 
איך נפרדים מלקוחות שגם הפכו לחברים ? 

עברה בי המחשבה : " מה יהיה ? מי ידאג להם? מי יטפל בהם עכשיו? איך יהיה הלאה? איך השותף שלי לצוות יסתדר
עם העומס הרב ? ..."

אילו היו המחשבות הפרטיות שלי, לא של המערכת. שכן, המערכת חותכת , ובבשר החי.

היה לי קשה להשלים עם המחשבה שאני אעבוד במקום שאין בו אינטראקציה עם קהל,כי בשבילי זה כמו אויר לנשימה...

אני צריכה את החידוש, את הרענון לראות אנשים חדשים ומגוונים , להתמודד עם בעיות לא צפויות  להתחיל את
היום בלי לדעת מה יתרחש במהלכו ...

במקום שבו אני נמצאת עכשיו הכל כל כך חם ומחבק ונעים... וגם ידוע ,ברור וצפוי..

שום דבר לא יכול להפתיע שכן העבודה היא טכנית ברובה . דורשת מקצועיות, אבל  טכנית.

כאילו שמו אותי בפס יצור ואמרו לי שאני מסובבת בורג אחד כל היום. 

הזמן יעשה את שלו אומרים לי. ואני מקווה שכך יהיה .


למזלי יש לי עוד הרבה תוכן לצקת לחיי חוץ מהעבודה וזה מנחם אותי . 

האח הגדול רצה כך... וכך יהיה . אני בשלב ההשלמה.

אולי אחליף את השם לשלמה...

שבת שלום

פזית






יום שישי, 25 בנובמבר 2011

המכתב שהעלה לי דמעות בעיניים....






אדם יקר, שהתמזל מזלי להכיר אותו ,עלה עם משפחתו לארץ. שניהם אינם ילידי ישראל וגם ארבעת ילדיהם נולדו בחו"ל. 
לפני העליה, הוא כתב מכתב לעמיתיו בעבודה ,  ולפני כמה ימים ביקש לשתף אותי  בקריאתו. 
כאשר קראתי את מילותיו , עלו דמעות בעיני. כל כך הרבה אהבה ,ציונות ,אמונה ותקווה הובעו שם.
 ואז, תוך כדי קריאת המכתב ,עלו וצפו מול עיניי התבטאויות מלאות שנאה ובוז של אנשים ילידי הארץ נגד המדינה .
לעיתים, אילו שנולדים כאן לא יודעים להעריך מה משמעותה וחשיבותה של מדינת ישראל עבורנו, היהודים. 
הם מרשים לעצמם להשתמש במילים קשות שגובלות בגסות ושיטנה. 
הם מבקשים רק לנצל ולקבל ולא לתת...
לי באופן אישי זה כואב מאוד. ולכן, לקרוא את מכתבו של האיש המופלא הזה, היתה עבורי התרגשות גדולה. 
 ביקשתי את רשותו לפרסם את המכתב הזה , תוך השמטת השמות. והריהו לפניכם : 



20.07.2011


ל....,

אני כל כך נרגש ורוצה לומר כל כך הרבה דברים שרק הבחירה במה להתחיל הופכת לאתגר בפני עצמו.


היום ה- 20 ביולי 2011, היום הזה הוא נקודת מפנה וציון בחיי בפרט ובחיי משפחתי בכלל. היום אני ומשפחתי היקרה עושים עליה לארץ ציון. אנו מולידים לאוויר העולם את החלום הציוני שתמיד אפף אותנו ולא העזנו לממש.  היום אנו מפיחים נשמה בחלום המשפחתי שלנו והופכים חלום למציאות.
היום אנו חוגגים את יום הולדתה של אישתי היקרה,  ואין בכך מקריות שזה גם היום בו הגענו לארץ שש נפשות מלוכדות יחד.


בחרתי ביום הזה לעשות עלייה לארץ ישראל, כי לא ראיתי לנכון מתנה טובה יותר להעניק לאישתי האהובה ששנה אחר שנה, יום אחר יום, דאגה לרקום עור וגידים לחלום העלייה, דאגה לשמר אותו קרוב יותר מפעם לפעם, לעולם לא לאבד תקווה ולהמשיך ולהאיר באור גדול את מה שעבורי היה פעמים רבות נראה כמשימה חשוכה ובלתי אפשרית .

 בראייתי, עלייה היא החובה והזכות כאחד של כל יהודי בגולה . בהגשמת העלייה הזו אני חש שאני מגשים חלום לאישתי, מגשים חלום אישי אך בעיקר בעיקר אני מגשים חלום עבור ילדיי היקרים וילדיהם וצאצאיהם שיהיו לימים. אנו מתווים דרך חדשה לדורות הבאים מאיתנו ואחרינו.

אני לוקח את אבני הפז בחיי, את משפחתי היקרה לי מכל , אל תפארת הארץ, כן אל תפארת הארץ ולא אחרת!

תפארת הארץ על יופייה ועל קשייה, על יתרונותיה וחסרונותיה, על זכויותינו בה וחובותינו אליה. אנו הולכים לארץ בה קצב החיים מהיר, למדינה בה בין היום הכי שמח ליום הכי עצוב יש בדיוק שישים שניות, אך בו בעת רק בה הנפש יודעת יציבות, שלווה ושמחה אמתית.

אנחנו לא עוזבים את הארץ שלנו, נהפוך הוא- היום אנו הולכים אל הארץ שלנו.
עד היום רק ניסיתי לפצות על החסך התהומי לחיות את הארץ מרחוק דרך חוויות של אחרים, דרך ביקורים תכופים, דרך לימוד השפה, הבנת התרבות וכמובן דרך מהות עבודתי . אך מהיום ,אני הולך לצבור לי שלל של ישראליות משל עצמי:  כשאספר יום אחד לנכדי על העלייה, כשילדי יתגייסו לצבא וגם לבי ידע מה זה להחסיר פעימה, שאצחק מהגסות הישראלית אך גם אלמד ממנה ועוד כל כך הרבה.  
אנו עושים עלייה שלא מתוך בריחה מנטל, ממשהו או מישהו, אלא מתוך בחירה להגשים חלום ציוני ולהכות שורש באדמה היחידה שתדע להניב את פירותינו.

כל הדרך מלווה אותי  המחשבה על מדינה שקמה על ידי יהודים שכל מה שהניע אותם זו מנה גדושה של ציונות ורצון לממש חלום של הארץ המובטחת. דרכם הייתה רצופה בטלטלות  ,בלי כל הבטחות ובסכנת נפשות .

היום אנו עולים לישראל כ "על כנפי נשרים", ארוזים במיטב מזוודותינו , אך יותר מכל ארוזים בפקלאות של ביטחון, שמחה, אהבה, נכונות, מוכנות ומכוונות. הארץ הטובה פותחת היום את שעריה לפנינו ופורסת עבורנו "שטיח אדום" אל שביל האבנים הצהובות בסל קליטה עשיר, בהנחיה וליווי של הסוכנות היהודית, באהבת מקורבים ומשפחה . הבית החדש בארץ כבר מחכה להכיל אותנו בנוכחותנו, בצחוק וחיים והרי לנו הכבוד.

כל חיינו אנו מחפשים משמעות ובמרוצת הזמן למדתי שלא בהכרח מה שנוח לעשות הוא מה שטוב ונכון לחיות.
אני מודה לה' שקיבלתי את התובנה לאזור אומץ ולקחת בשתי ידיים את הכוח לבחור איך להמשיך לחיות את חיינו  בצורה מלאה , שלמה ושמחה יותר. ואני שמח לומר שאני גאה בכך מאוד!

אני רוצה לומר תודה מעומק לבי לשני אנשים על גילוי ההבנה, התמיכה, האמפטיה, העזרה,  התחושה הנוחה ולא הססנית   לפנות אליהם ,לקבל שתי אוזניים מקשיבות , מתן דרך מעשית וקרקע יציבה להמשך. תודה מעומק לבי!

אני רוצה לומר גם תודה מקרב לב למנהלה על כל רגע שהקדשתן מזמנכן לסייע לי רבות ולהפוך סמני שאלה רבים לסימני קריאה ברורים. תודה לסדרנית העבודה על הגמישות, ההתחשבות, המאמץ שנעשה ועוד יידרש להיעשות הדבר אינו טריוויאלי ואני מלא הערכה על כך.  
וכמובן תודה לכל אחד ואחת מכם עמיתי לעבודה בכירים וע' קב"טים על הפרגון, גילוי ההבנה והסבלנות הרבה אלי בתקופה האחרונה. לאור השינוי החדש אני אדרש עוד מהבנתכם במתכונת החדשה לעבודתי ואני סמוך ובטוח שלא יכולתי לבקש סביבת עבודה אנושית מדהימה יותר על מנת להתחיל בדרכי החדשה ולהמשיך בה יציב ורגוע יותר.
בהמון אהבה, הערכה ותודה
נתראה בקרוב,




ואני אומרת : זכינו שיחיה בקירבנו אדם כזה עם משפחתו ואני מאחלת להם הצלחה מכל הלב. אעשה כל מה שיעלה
בידי כדי לסייע להם.  


שבת שלום , פזית 


יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

פלאזה מיור - ואגדת הסוס של פליפה השלישי

פסעתי לי במעלה אחת הסמטאות שחובקות את הפלאזה מיור במדריד.

בכל עיר בספרד יש " פלאזה מיור" . זו הככר המרכזית של  העיר וזה גם התרגום המילולי לצמד המילים האילו.
הפלאזה מיור במדריד נבנתה במאה ה-16 . במקום התנהלו חיי מסחר, מלחמות פרים, נחגגו חגים, בוצעו הוצאות להורג וגם האינקוויזיציה השתמשה בככר הזו לצרכיה.

מראה הככר הנוכחי עוצב ע"י הארכיטקט חואן דה וייה-נואבה בשנת 1790 לאחר שהככר נשרפה.
במרכז הככר עומד פסלו של המלך פליפה השלישי. פסל שנבנה ב- 1616 והושם במרכז הככר ב- 1848.


הככר הזו יפהפיה, ובפעם האחרונה שהייתי שם זכיתי גם לראות בלילה הצגת רחוב משעשעת ....

במרכז הככר ,כפי שציינתי, עומד פסלו של המלך פליפה השלישי .
יש סיפור נחמד שמסופר על הפסל הזה ,אותו סיפרה לי הדר רגוניס, שהיא ישראלית שחיה במדריד ומדריכת תיירים בעיר היפהפיה הזו. ואותו אני רוצה לספר גם לכם.

                                  הסוס של פליפה השלישי והצפורים.
תושבי מדריד שהתגוררו בבתים המקיפים את הפלאזה מיור, סבלו מריחות לא נעימים שהציפו את הככר.
הרשויות שהוזעקו למקום פעם אחר פעם, לא מצאו מהו מוקד הריח הרע ששורהשם.
עוברים שבועות וחודשים והריח רק מתגבר ומתגבר ,פתרון אין, והתעלומה עדיין , תעלומה.
מרוב תיסכול וכעס יצא אחד התושבים אל מרכז הככר והחל לזרוק אבנים כבדות על פסל הסוס.
אבן ועוד אבן נזרקת אל חלקו התחתון של הפסל , עד שלאחר זמן מה נסדקת בטנו של הסוס, נשברת ממנו חתיכה
ומהחור שנפער, נופלות גופות של מאות צפרים מתות ,וריח ריקבון מציף את כל הככר.
כיצד הגיעו הצפרים אל בטנו של הסוס? פשוט מאוד. הן נכנסו דרך פיו הפעור לרווחה, אבל כאשר ניסו לצאת משם
לא הצליחו. וכך עוד ציפור ועוד ציפור נכנסה, ואחת באה  אחרי חברתה ונפחה נשמתה בכרסו של הסוס.
הפסל עבר ניקוי יסודי, תוקנה בטנו וכמובן ....שפיו נאטם . וכך הוא עומד לו עד היום בככר במדריד ופיו חסום.



                                           
פזית.

יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

פלאזה דל סול וקשישי ספרד

חזרתי ממדריד אהובתי.
בכל פעם אני מגלה עוד משהו בעיר הזו וחוקרת אותה מהריצפה ועד לגגות.


"פלאזה דל סול" זו ככר בטבורה של מדריד.
ב- "סול" , כפי שמכנים אותה, ראיתי הפגנה של קשישים עם שלטים בידיהם.
כשאני אומרת קשישים, אז היו גם כאילו שנעזרו במקלות הליכה. בקיצור 70 +...
כמובן שהתקרבתי, הרי כל מה שמתרחש בעיר הזו מעניין אותי והתחלתי לקרוא את תוכן השלטים.


 לפתע אחד מהם החל לדבר במגאפון .הוא דיבר בצורה ברורה ומתוך כאב.  הקשבתי לדבריו ואז החלו כולם להצביע אל עבר בניין גדול ושוב זעקו את מחאתם. הפעם במקהלה.


 התרגשתי . התרגשתי וצילמתי.

על מה היתה המחאה? 

כדי להבין זאת נלך קצת אחורה בזמן.......

מלחמת אזרחים עקובה מדם התרחשה בספרד בין השנים 1936 ל- 1939.
המאבק היה על צורת השילטון ואופייה של ספרד.
מצד אחד היו הרפובליקנים שרצו מדינה דמוקרטית ומאידך גיסא, היו הלאומניים שרצו מדינה עם משטר ריכוזי חזק, משטר פאשיסטי.

הרפובליקנים היו ברובם עירוניים ,חילוניים ואנשי רוח  , והלאומניים, אנשי כפר וביניהם מונרכיסטים .

איך זה הסתיים?

הרפובליקנים הובסו.
הלאומנים המנצחים השליטו בספרד דיקטטורה פשיסטית בהנהגת פרנסיסקו פרנקו..
מספר הקורבנות במלחמה זו היה רב.
 ההערכות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים, רבים מהם שלא בלחימה, כי אם בהוצאות להורג המוניות בהן נקטו שני הצדדים.

 אינטלקטואלים ואמנים ספרדים רבים ( מבין הרפובליקנים, מתנגדי פרנקו)  נהרגו או יצאו לגלות, ואנשי כמורה רבים נרצחו. בין ההרוגים :  פדריקו גארסיה לורקה.
הכלכלה הספרדית נזקקה לשנים רבות על מנת להתאושש מנזקי המלחמה הזו,
והחברה הספרדית נותרה אף היא שסועה ומחולקת, והייתה נתונה במשך שנים רבות לדיקטטורה פשיסטית,
וזאת, אף לאחר חלוף עידן הדיקטטורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. ליתר דיוק עד 1975 שנת מותו של פרנקו.

הטראגי שבסיפור הזה הוא,שגם משפחות בינן לבין עצמן היו שסועות בין שני המחנות ואח לא היסס לרצוח את אחיו או להסגיר אותו על רקע של האידאולוגיה. 

יצירות רבות נעשו או נכתבו לאחר המלחמה ובמהלכה.  למשל, פיקאסו צייר את ה גרניקה המפורסמת .




 גרניקה היתה עיירה שנמחתה כליל ע"י הגרמנים  הנאצים.  הם הפציצו את העיר על מנת לתמוך בלאומנים, אשר הונהגו בידי הגנרל פראנקו , ובו בזמן שימשה ההפצצה זירת ניסויים לקראת יישום טקטיקת "מלחמת הבזק" הגרמנית.
לאחר ארבע שעות של הפצצה העיר הושמדה. פיקאסו שהושפע מהאירועים צייר את התמונה המפורסמת הזו שמוצגת
במוזיאון "ריינה סופיה" במדריד ,ושהיתה לי את הזכות לראות אותה.

אמנים נוספים הושפעו מהמלחמה הנוראית הזו.פבלו נרודה,המשורר הצ'יליאני כתב על המלחמה וכן ג'ורג' אורוול וארנסט המינגווי.
וגם הציירים סאלבדור דאלי וחואן מירו הושפעו מן הזוועות.

זה היה במאמר מוסגר כדי שתבינו את עוצמת הארועים.

                               עמק הנופלים 

עמק הנופלים ( Valle de los Caídos) הוא אתר הנצחה גדול ומרשים לחללי מלחמת האזרחים בספרד.
ב- אפריל 1940 במלאת שנה לניצחונו הודיע הגנרל פראנקו על כוונתו להקים אתר הנצחה לחללי המלחמה. המקום שנבחר היה במקום בולט ברכס הרים  כ-50 ק"מ צפונית-מערבית לבירה מדריד.
אלפי אסירים פוליטיים משורות הרפובליקנים גויסו לעבודת כפייה זו.
העבודה נעשתה בתנאים פרימיטיביים ונמשכה 18 שנים.
עשרות נהרגו ונפצעו במהלך העבודה שעיקרה הייתה חציבת הבזיליקה הארוכה בעולם בסלע ההר.
האתר נחנך ב 1959 במלאת 20 שנה לסיום המלחמה.

קבורים שם 40,000 אזרחים וחיילים . רבים מאילו שבנו את המונומנט הענק הזה קיפחו שם את חייהם. הבזיליקה הזו
נבנתה בדם של האסירים הללו שהפכו לעבדים של פרנקו.

היום הספרדים סולדים מהאתר הזה שהוקם בדם.

נחזור לפלאזה דל סול: 

האזרחים הקשישים שראיתי מבקשים לפתוח בחקירה על הטבח שבוצע בתקופת המלחמה ובתקופת שילטונו של פראנקו.
הבניין שעליו הצביעו הקשישים, עונו וגם נעלמו אזרחים ספרדיים שנחשדו כמתנגדי השילטון וזאת גם לאחר תום המלחמה.

ככל הנראה לעולם לא מאוחר למחות  , והכאב לא נמוג עם השנים.







זו היתה טעימה ראשונה ממדריד.
מי שרוצה לקרוא ספר שנכתב ברוח התקופה האפילה ההיא מוזמן לקרוא
את "הריקוד של סוניה" מאת ויקטוריה היסלופ.

פזית