די! שקט! או למה אני מתרגזת?

מאז שהטלפונים הסלולרים נכנסו לחיינו התפתחה תופעה מכוערת לטעמי,ואני בטוחה שלטעמם של עוד אנשים, וזה השיחות הפרטיות שמתנהלות בקולי קולות בכל מקום ציבורי.

אתה עולה לאוטובס או למונית שרות,נכנס לחנות,לקולנוע למסעדה או בית קפה ואתה נחשף לשיחות האישיות של האנשים .

למשל: "כן כפרה, מה קורה? אז מה נשמע? אצלי הכל בסדר. דיברתי אתמול עם משה והוא ילך מחר למאניאק הזה וידבר איתו" ואז עולה לו הטון והניאנדרתל המצוי מסתכל מסביב כדי לקבל איזה תמיכה נפשית משאר הנוסעים שמשפילים את עיניהם במבוכה. קיבינימט, את מי זה מעניין הסיפורים האישיים שלך???

או למשל,שיחה ששמעתי אתמול : " כן אחי, ביקשתי ממנו שישבץ אותי בבסיס פתוח, אז בסוף אני הולך לצאלים בדרום. רק אח"כ אמרו לי שיכולתי לקבל שיבוץ במרכז,אז יש מצב שאני אנסה לשנות את זה. תגיד, אתה יכול להקפיץ אותי לצומת מצליח מחר בבוקר?" למה אני צריכה לשמוע באוטובוס את סיפור גיוסו של הבחור הצעיר?

זוכרים את התקופה שאם היית רוצה לנהל שיחה טלפונית היית צריך להיות בבית? אז ישבת בנחת בין ארבע קירותיך, דיברת על הדברים האינטימיים שלך בפרטיות ולא שיתפת עוד 50 אנשים שנוסעים איתך באוטובוס בתולדות חייך, בצרותיך עם האישה ,במצבך הרפואי,בחוויות העבודה ובשאר ירקות. אני לא אומרת שאין צורך במכשיר הסלולרי,אבל באמת אל תהפכו אותו לעיקר.

יש לי חברה בשם פנינה שעברה חוויה לא נעימה בגלל שהעירה למישהו במכולת על כך שדיבר בפלאפון בקולי קולות. היא זכתה למנה של חרפות וגידופים שאין לתאר. מה זה אומר? שלדבר בצורה פרועה ללא כל התחשבות הפך להיות נורמה? מניין החוצפה הזו לחשוב שיש לך זכות להטריד את שלוותם של אחרים בשל שיחותיך הטלפוניות? מה קרה? כולם אנשי מוסד ושב"כ שחייבים להיות מחוברים ולנהל שיחות שאי אפשר לדחות אותן?

אני מצפה, ואולי ברוב תמימותי, שאם מקבלים שיחה במקום ציבורי כמו : בנק, קופת חולים ,בקולנוע, בתוך חנות או סופרמרקט,באוטובוס, במונית שרות או רחמנא ליצלן באמצע לוויה כאשר מורידים את גופתו של המנוח אל הקבר,כן ,אני מצפה שלא יענו,או במקרה הטוב ילחשו.

זהו, הורדתי אשר על ליבי. יש לכם חומר למחשבה.

פזית.