הבלדה לחובש שלי

בסניף שלי, סניף ככר המושבות , היה לי לקוח בשם יוסי חגואל. אדם צנוע, מלח הארץ . 
באחת משיחותנו , יום לפני יום הזכרון לחללי צה"ל , הוא סיפר לי שהוא נוהג לעלות כל יום זכרון לירושלים. 
כששאלתי מה הסיבה, סיפר לי כי חייו ניצלו במלחמת ששת הימים ע"י חובש קרבי בשם שלמה אפשטיין ,שגונן עליו בגופו וספג במקומו את כל רסיסי הפגז שהתפוצץ בקרבתם. 
במו כן סיפר לי שאת השיר "בלדה לחובש", מייחסים לסיפורם, למרות שהשיר נכתב 13 שנה קודם לכן. 
למותר לתאר את הרגשתי והתרגשותי . וככה ישבתי מולו ושאלתי עוד ועוד שאלות ודמעתי בלי סוף. 


אני רוצה להביא לכם את תמצית הסיפור ששוכן בליבי מאז בעצמה רבה : 

"פלוגתו של החובש, טוראי שלמה אפשטיין ז"ל, אשר פרצה משכונת בית ישראל לכיוון מוזיאון רוקפלר שליד חומת העיר העתיקה, נקלעה לתוך האש עוד בראשית דרכה. כבר במטחים הראשונים נפגעו כמחצית אנשיה והנותרים היו המומים.
 ברגעים אלה הפכו החובשים האלמוניים למנהיגים לחבורה השסועה. 

שלמה אפשטיין, שעד לאותה שעה היה חובש אלמוני, עשה רק את חשבון חבריו הזקוקים לעזרתו. בהתעלמו כליל מן הפגזים המתרסקים סביבו רץ מפצוע לפצוע, כשהוא חובש פצעים, מעודד, מנחם – עד שמצא את מותו.

 "הוא נתן לי את החיים", מספר יוסף חגואל, הצנחן, אשר נקלע אל תוך רחוב הדמים. שתי רגליו רוסקו ברסיסי פגזים, זב דם החל לחפש לעצמו מסתור. הוא שמע את הפגזים מתקרבים בשריקה וחבריו קראו לו לתפוס מחסה. רובם ככולם היו פצועים, שתרו בחשיכה למצוא לעצמם גבשושית כלשהי, תל עפר או  סלע, להסתיר מאחוריהם לפחות את הראש. יוסף חגואל לא יכול היה לעשות אפילו זאת. רגליו המרוטשות מיאנו להישמע לו. או אז, בחשיכה, הרגיש לפתע יד חמה על פניו וקול שקט אומר לו: "זה יהיה בסדר, אתה תבריא..."

"שלמה אפשטיין החובש שהכרתי בימי הכוננות, מספר חגואל,  כרע על ברכיו לידי, ליטף אותי, הוציא תחבושת וחבש את פצעיי, שמעתי קולות שקראו לו להסתלק, וידעתי שזהו זה, אני הולך למות. שלמה צעק לי "אל תדאג, אל תדאג", דחף אותי קצת והצמיד אותי לקיר .  חששתי שמא יעזוב אותי, ובאותו זמן רציתי שילך, וכי למה ימותו שניים?"

שלמה נשאר לצידו של חגואל עד שנשמעה שריקתו של הפגז הגורלי. שלמה גהר על חגואל הפצוע וחיפה בגופו על חברו. הפגז התפוצץ במרחק מטרים ספורים מהם, וגופו של שלמה אפשטיין קלט את רסיסיו. חגואל ניצל.

"אני זוכר בכל יום שאני חי בזכותו של שלמה אפשטיין", הוא מספר, "קיבלתי את החיים מאלוקים במתנה". ארבע שנים לאחר מלחמת ששת הימים נכרתה ברית דמים נוספת בין משפחת חגואל למשפחת אפשטיין. שלושה ימים לפני יום השנה נולד ליוסף בן בכור.  

 

"גם כאן אפשר לראות את יד ההשגחה, כי הלידה התעכבה והתעכבה, ובסוף אשתי ילדה בדיוק בתאריך הזה. ביום שהוצאתי את אשתי מבית החולים, עליתי לקבר של שלמה כפני שאני עושה כל שנה.

פגשתי שם שתי נשים ונער בן 13. הנשים, בנות דודות של שלמה, סיפרו לנער את הסיפור. אמרתי להן שאני החייל ששלמה הציל, וסיפרתי להם שנולד לי בן, ושנדרתי נדר לקרוא לבן הבכור שלי על שם שלמה ז"ל.

הן התרגשו מאוד. ביקשתי מהן להזמין את הוריו של שלמה לברית,

למחרת הן התקשרו ואמרו לי שכולם יגיעו, כ-30 בני משפחתו של שלמה. הפגישה היתה מרגשת במיוחד, אביו של שלמה ז"ל היה הסנדק של הבן שלי. " 

זו ה "בלדה לחובש" שלי. 

פזית