יום שישי, 29 בינואר 2010

נערה בשם מדוזה...

אני רוצה לספר לכם עוד סיפור:

היה היתה פעם נערה יפהפיה בשם מדוזה שהיתה משרתת במקדשה של האלה אתנה .


 אתנה היתה אלת החוכמה ואלת המלחמה.
בינה ובין האל פוסיידון ,אל הים,ניטש קרב על תואר הפטרון של העיר אתונה ואתנה זכתה בתואר.
מאבק זה גרם למתח רב בין שני האלים העצמתיים האילו.
אתנה

 יום אחד, הגיח האל פוסיידון ממעמקי הים ,חדר למקדשה של אתנה ואנס באכזריות את מדוזה.כדי להשפיל את אתנה הוא  אף ביצע את המעשה בתוך המקדש.

פוסיידון

הייתם מצפים שאתנה תתעמת עם פוסיידון על המעשה שעשה?אבל לא! אתנה החליטה להעניש דווקא את מדוזה והפכה אותה ליצור מחליא עם ראש עטור נחשים ,ועם תכונה קטלנית: כל מי שמביט בעיניה של מדוזה הופך לאבן.
הצעד הזה של אתנה ,להעניש את הקרבן ולתלות בו את האשמה לאירוע שקרה מוכר לנו. גם במקרים של אונס בתקופתנו לעיתים קרבן האונס נענש על לא עוול בכפו.

מדוזה מורחקת ממקדש אתנה למקום מבודד ושמה יוצא לפניה כמפלצת שמאבנת כל מי שמביט בפניה. הרבה לוחמים יוצאים כדי לכרות את ראשה ולהשתמש בו כנשק, שכן כוחותיה המפלצתיים עדיין יכולים לפעול גם לאחר שראשה יכרת.
אף אחד לא מצליח לעשות זאת . כל מי שמגיע מתאבן מייד.
ככה חיה לה בבדידות המפלצת האומללה, ללא שום יכולת ליצור קשר עם בן אנוש והיא הופכת מטרה לצייד וחייבת להגן על עצמה ועל חייה כל הזמן. עם הזמן נוצר גן של פסלי אדם במערה שלה והם היחידים שמשמשים לה חברה.


בינתיים במקביל,מתרחש לו סיפור אחר: סיפורו של פרסאוס.



בעיר ארגוס חי מלך בשם  אקריסיוס. לאקריסיוס לא היה יורש עצר וזה תיסכל אותו מאוד. יום אחד הוא החליט לשאול את האורקל,היושבת בדלפי, האם יזכה ליורש עצר.
האורקל ענתה לו שבתו היחידה דַנַאֵה תלד לו נכד, אך זה באחד הימים יהרוג את סבו. אקריסיוס ,מבוהל מהנבואה,מחליט למנוע מביתו להתעבר ולכן ציווה לבנות מתחת לפני האדמה חדר מנחושת, ובחדר זה כלא את בתו.אבל את נבואת האורקל כפי שאנו כבר יודעים לא ניתן יהיה לשנות.
זֶאוּס ,ראש האלים ,שהיה ידוע בתאוותו לנשים ובמיוחד לבנות תמותה,ראה את דנאה ,חדר דרך הגג כגשם זהב, ובדרך זו הזריע את הנערה הכלואה.
אביה היה בטוח שהיא נמקה מרעב וחיכה לשמוע את הבשורה על מותה. אבל יום אחד כשהגיע לבקרה ,ראה שהיא חיה וקיימת ואף תוספת קטנה מצויה בידה: תינוק בשם פרסאוס... בנו של זאוס.
 אקריסיוס נדהם כשבישרו לו שבתו ילדה בן בתוך כלאה. הוא לא נתן אמון בסיפורה שזאוס הוא אבי הילד, אבל חשש בכל זאת להתעמת עם ראש האלים ולכן שם אותה עם תינוקה בתוך תיבה והשליך את התיבה לים. גלי הים נשאו את התיבה אל האי סֶריפוֹס, ודייג בשם דיקְטיס משה אותה מן המים. הוא אסף אל ביתו את דנאה, וגידל את פרסאוס כבן.

באי סריפוס שלט מלך בשם פולידיקטוס שחשק בדנאה, אימו של פרסאוס. הוא ידע שפרסאוס מגונן על אימו ולכן יצא בהצהרה כוזבת שהוא עומד לשאת אישה אחרת, ומבקש מכל נתיניו לתת לו מתנות יקרות שימשו לו למוהר.
פרסאוס היה עני ,אבל שמח שהמלך עומד לשאת אישה אחרת ולכן הבטיח לו שיביא לו במתנה את ראשה של מדוזה! וכאן מתחיל מסעו של הגבר הצעיר, שאל נשכח שהוא בנו של זאוס,ראש האלים.


מסעו של פרסאוס

פרסאוס יוצא למשימה הקשה : להביא את ראשה של מדוזה למלך. הוא מבולבל ואינו יודע מהיכן להתחיל. ואז כמו כל אדם במצבו הוא מתפלל לאלים ומבקש עזרה.  אביו, זאוס, שומע את בקשת העזרה שלו ושולח אליו את הרמס,שליח האלים,אותו אל שהיה עף ממקום למקום עם סנדליו המכונפים .

 הרמס מעניק את סנדליו המכונפים לפרסאוס  וכן מעניק לו מגל חד. הוא גם רומז  לו כי עזרה במשימתו יוכל לקבל מנימפות הסטיקס  ומסביר לו כי היחידות שיכולות לספר לו היכן שוכנות נימפות הסטיקס הן שלושת האחיות ה"גראיות" - (מלשון "גריי": אפור).
גם האלה אתנה מעניקה לו שי : מגן מלוטש שישמש אותו במאבק עם מדוזה.

 הגראיות היו שלוש אחיות  שנולדו זקנות, אפורות שיער והיתה להן עין אחת שבה חלקו. פרסאוס הגיע למקום מושבן אך הן לא הסכימו לגלות לו היכן יושבות נימפות הסטיקס. ואז , חוטף פרסאוס את העין שאותה העבירו מיד ליד ומאלצן לגלות לו את מקום מושבן של הנימפות.


פרסאוס והגראיות


פרסאוס יוצא אל מקום מושבן של הנימפות שהתגוררו ליד הנהרות ובין העצים. שם הוא מקבל מידן שני עזרים : תרמיל ואת כובעו של האדס, אל השאול, שכל מי שחבש אותו היה הופך לרואה ואינו נראה.

המפגש עם מדוזה

פרסאוס חובש את הכובע, ממריא עם סנדליו הקסומים ומגיע למערה של מדוזה. שם הוא מרחף מעל ראשה של המפלצת, רואה את בבואתה במגן המלוטש שנתנה לו אתנה, וכורת את ראשה. הוא מניח אותו בתוך התרמיל וממריא לעבר האי שבו חיה אימו .
המיתולוגיה מספרת כי במהלך מעופו, נוטפות טיפות של דם מראשה הכרות של מדוזה על האדמה, ובכל מקום שנגעה טיפת דם על האדמה, נולד נחש ארסי....





סגירת מעגל והתגשמות הנבואה

פרסאוס ,חרד לגורל אימו שעומדת להינשא בעל כורחה למלך  פולידקטוס, ממהר לאי. הוא מגיע לשם בדקה האחרונה.
שם הכל היה מוכן לקראת מסיבת הנישואים.
פרסאוס נוחת אל תוך החגיגה העומדת להתחיל,מתייצב מול פולידיקטוס ושולף את ראשה של מדוזה. המלך וכל אנשיו מתאבנים והוא מצליח להציל את אימו.
את ראשה של מדוזה מעניק פרסאוס לאלה אתנה,וכך גם המפלצת סוגרת מעגל חוזרת אל המקדש בו בילתה כנערה יפהפיה והפעם היא מוטבעת בתוך שריונה של האלה והופכת סמל לכח וגבורה.

בחברת דנאה אמו ואנדרומדה אשתו הוא יצא לאַרגוֹס כדי לפגוש את סבו ולפייסו. אך כשהגיעה השמועה לאַקריסיוֹס, הוא זכר את נבואת האורקל, שנכדו מדַנַאֵה יהרוג אותו. לכן יצא בחיפזון מביתו והלך לארץ הפֶּלאסְגים בצפון יוון. טֶאוּטַמידֵס מלך לאריסָה ערך אז תחרויות לזכר אביו, ופרסאוס שהזדמן לשם בדרכו לקח בהן חלק. בתחרות זו נתגשמה הנבואה: פרסאוס הטיל דיסקוס, שסטה ממסלולו והרג את אקריסיוס שישב בקהל.

אז זהו סיפורה של מדוזה וסיפורו של פרסאוס . כל הקצוות נקשרו וכל המעגלים נסגרו כמו תמיד במיתולוגיה היוונית.

מקווה שנהנתם לפחות כמוני.

פזית

יום שישי, 15 בינואר 2010

מפצח האגוזים- חלום של מוסיקה וריקוד

אתמול ראיתי את הבלט "מפצח האגוזים" בתיאטרון נוגה ביפו יחד עם חברתי ויטה. מאוד ,מאוד ,מאוד נהניתי . המוסיקה היתה קסומה ,הרקדנים מהממים ובכלל היתה חוויה.

מפצח האגוזים היא סוויטה לבלט שנכתבה על ידי המלחין צ'ייקובסקי, על פי הסיפור מפצח האגוזים ומלך העכברים מאת א.ת.א. הופמן.
ביצירה מסופר על ילדה גרמנייה בשם קלארה שטלבאום שמקבלת מתנה לחג המולד, מפצח אגוזים קטן דמוי חייל עשוי בדיל. אחיה של הילדה שובר למפצח האגוזים את היד, קלארה בוכה ולאחר מכן נרדמת. כאשר קלארה מתעוררת, היא מגלה להפתעתה שהחפצים בבית גדולים פי כמה מגודלה שלה. מחור בקיר פורצים מיליוני עכברים ענקיים. מלך העכברים מנסה להרוג את קלארה ואת מפצח האגוזים, אולם בסופו של קרב מוזיקלי גרנדיוזי והרואי, ניצלים השניים. בסוף היצירה הופך מפצח האגוזים לנסיך יפה תואר והוא וקלארה מתחתנים .

אני מצרפת לכם 2 קטעים מהסרט "פנטסיה" של וולט דיסני שנעשה בשנת 1940 ושם הוא מנפיש את היצירה הזו של צ'ייקובסקי בצורה מופלאה.
 לי זה עושה צמרמורת בכל פעם מחדש. תכנסו לקישורים ואני מקווה שתתמוגגו כמוני מהמוסיקה והתמונות.



פנטסיה -מפצח האגוזים- הבוקר עולה

סתיו מגיע ליער- ריקוד הפיות

יום שבת, 9 בינואר 2010

אגדה יוונית : המינוטאורוס

אני רוצה לספר לכם סיפור.

דמיינו שאתם בכרתים,אי קסום בים התיכון .ספורנו מתרחש בתקופה של 1500 שנה לפני הספירה. (זה  היה ממש לא מזמן).



באי שולט המלך מינוס. מינוס סגד לאל הים פוסיידון ואף נדר לו נדר ,כי בתמורה לקבלת השילטון באי , יקריב למענו את היצור הראשון הכי יפה שיעלה מן הים.



פוסיידון שולח לו מן הים פר לבן ויפהפה ,אך המלך מרחם על הפר ומעדיף לשמור אותו לעצמו ובכך מפר את ההבטחה לפוסיידון.



אסור להתגרות באלים . את זה ידע כל יווני שחי בתקופה ההיא.
פוסיידון מחליט להעניש את המלך מינוס ולפגוע בו דרך אותו יצור יפה. דרך הפר הלבן.  הוא גורם לאשת המלך,פסיפאה, להתאהב בפר ולחשוק בו,והיא מזדווגת בתאווה עם הפר.
אחרי תשעה חודשים יולדת פסיפאה יצור כילאיים: חציו אדם וחציו שור. זו הסיבה שהוא נקרא "מינוטאורוס" - השור של מינוס.










 ( למעלה: פסיפאה מאוהבת בשור, ובתמונה למטה: מטפלת ביצור הכילאיים שילדה)



היצור הקטן גדל והפך להיות סכנה ממשית לתושבי כרתים. בעצת האוראקל אשר ישבה בדלפי ,בונה המלך מבוך (לבירינת) ובו הוא משכן את היצור המסוכן/אומלל . את המבוך בנה האמן,האדריכל והממציא הגאון דדלוס .


לאחר בניית המבוך כולא המלך את המינוטאורוס וגם את דדלוס עם בנו איקארוס בלבירינת . אבל, מכיוון שדדלוס הכיר את פיתולי המבוך,הוא הצליח להימלט משם ,אך המלך מינוס לא מוותר וכולא אותו במגדל גבוה שעומד על צוק מול הים כדי שסוד המבוך ישאר חסוי.

למלך מינוס היו עוד ילדים, ואחד מהם הוא אנדרוגאוס (אחיו למחצה של המינוטאורוס)  שנסע לאתונה להתחרות במשחקים הקדם אולימפיים. הוא היה בחור חזק והצליח לנצח בכל המשחקים.זה לא מצא חן בעיני צעירי אתונה שהיו  שחצנים ומנופחים מחשיבות עצמית. . הם נתקנאו בהצלחתו של אנדרוגאוס, ובאחד הערבים, כששב מן התחרויות אל מעונו, תקפו אותו מן המארב. אנדרוגאוס נאבק בהם באומץ רב, אך לא יכול היה למספרם הרב. הם הרגוהו והותירו את גווייתו מושלכת ברחוב.




מינוס ,מלא בצער ושואף לנקמה ,החליט להעניש את האתונאים על רצח בנו. הוא כיתר את אתונה בצי אניות המלחמה שלו ודרש מהם כי כל תשע שנים ישלחו לו שבעה נערים ונערות בתולים כקרבן למינוטאורוס. האתונאים נאלצו להענות לדרישת המלך,שכן כרתים היתה מדינה חזקה והם רצו להמנע מעימות צבאי .

וכך היה. כל תשע שנים נשלחו שבעה נערים ונערות שהושלכו למבוך ונטרפו על ידי המינוטאורוס.




 בינתיים ביוון מתרחשים דברים. נולד למלך האתונאי ,אייגאוס, בן בשם תזאוס.
תזאוס נולד כתוצאה מהזדווגות כפולה של אימו: גם עם המלך בשר ודם וגם עם פוסיידון אל הים. היוונים האמינו כי זיווג שכזה מקנה לרך הילוד כוחות אלוהיים ואנושיים כאחת.
לאחר לידת תזאוס נטש המלך את אשתו ואת בנו,לא לפני שטמן את סנדליו ואת חרבו תחת סלע ענק ואמר לרעייתו, כי לכשיגדל בנה, עליו להזיז את הסלע אם כוחו יעמוד לו, וליטול לעצמו את כלי הנשק, הוכחה למוצאו המלכותי.



תזאוס מרים את הסלע וזוכה בחרבו וסנדליו של אביו

ואכן,תזאוס גדל והיה לבחור חסון ולוחם ללא חת ,אבל לא יכל להימלט מהגורל האכזר ונשלח אף הוא בספינה לכריתים להיות לטרף למינוטאורוס .אך הוא יוצא בהחלטה כי הוא הולך להילחם ולנסות לשים קץ למנהג האכזרי הזה.
 המלך אייגאוס ,שבינתיים חידש את הקשר עם בנו,חרד לשלומו ,מבקש מבנו להניף מפרש לבן במידה וישוב מכריתים בשלום ולא את המפרש השחור שהספינה מניפה בדרך לשם. וכאן מתחילה הציפיה של המלך האתונאי . במשך חודשים הוא יורד לצוק ומשקיף לים ומצפה לראות את הספינה חוזרת.



תזאוס מגיע לכריתים ושם רואה אותו אריאדנה ,ביתו של המלך מינוס. היא מתאהבת בו ומבטיחה להושיט לו עזרה,בתנאי שיתחייב לשאת אותה לאישה.  אריאדנה פונה לדדלוס,האדריכל שתכנן את המבוך, ומבקשת את עזרתו. דדלוס נענה לה ונותן לה חבילת חוטים ומסביר לה כי על תזאוס ללכת ולשחרר את  החוט וכך לאחר שיתעמת עם היצור הנורא,יוכל לחזור על עקבותיו ולצאת מן המבוך.
חבילת החוטים הזו נקראת "קלו" clue ומכאן גם נלקחה המילה לשימוש בשפה האנגלית במובן של רמז.
כמו כן נטבע הביטוי "חוט אריאדנה" מסמל פתרון פשוט לבעיה סבוכה.


ארידנה נותנת את החוט לתזאוס

וכך היה. תזאוס מצליח להילחם במינוטאורוס, הורג אותו ויוצא מן המבוך בשלום. אריאדנה בת המלך עולה איתו על הספינה לאתונה. בדרכם חזרה אל אתונה נטש תסאוס את אריאדנה באי נַ‏קְסוֹ‏ס. למחרת היום, כשגילתה אריאדנה כי תסאוס עזבה, הטילה בו קללה כי ישכח להחליף את המפרש השחור בלבן.
על פי גרסה אחרת של הסיפור נתגלה האל דִיוֹ‏נִיסוֹ‏ס לתסאוס ואמר לו כי בחר כבר באריאדנה להיות לו לאישה, וציווה עליו לנטוש אותה באי נקסוס.
חיבורים אחרים גורסים, כי אריאדנה חלתה ומתה בדרכה הביתה, ותסאוס בצערו הרב שכח להחליף את המפרשים.
אך יש גרסה נוספת לעניין הנטישה: תזאוס לא רצה שידעו שנצחונו על המינוטאורוס באה כתוצאה מעזרתה של אישה. (האמת, לי זה נראה הכי הגיוני...)


הצפוי קורה:  תזאוס שוכח להניף מפרש לבן בהתקרבו לחופי אתונה ואביו שצופה מן הצוק חושב כי בנו נטרף ע"י המינוטאורוס.  הוא משליך את עצמו לים,ומאז הים נקרא הים האיגאי ע"ש המלך אייגאוס.

ולמה כתבתי את כל זה? ראשית אני אוהבת מאוד מיתולוגיה יוונית כפשוטה. הסיפורים סבוכים ,מרתקים ובלתי צפויים לעיתים. 

דבר נוסף שמרתק אותי זה הפרשנויות מסביב. למשל, יש שאומרים שהמבוך בו חי המינוטאורוס משול למוח האנושי ובו ישנם שני חלקים : האנושיים והחייתיים שנאבקים על השליטה באדם.

סיפור המינוטאורוס הוא גם סיפור ההתמודדות בין הממלכה העתיקה של כריתים ובין הכח העולה והנאור של יוון ואתונה.
במלחמה הזו ניצחו לבסוף האתונאים,אילו שעל בסיס תרבותם בנויה התרבות המערבית,ולא הרבה מבינים עד כמה.

ולסיום, לא יכולתי שלא לחוש רחמים על המינוטאורוס האומלל, שאולי אם לא היה נזרק למבוך האפל לא היה מתנהג כחיה טורפת . הרי כל אחד שיזרק לחיי בדידות וחושך מתחת לאדמה יאבד את שפיות דעתו ויהפוך לחיה צמאת דם.

מקווה שנהנתם לפחות כמוני

פזית


יום שישי, 1 בינואר 2010

סיכום? דו"ח ביניים? נקבל את שנת 2010 בברכה.

2010? זה נשמע כמו שנה מן העתיד. כולם עושים סיכומים ואני עשיתי לי מין רשימה,  ספירת מלאי שכזו של חוויות.

1962: הורי חוזרים מנסיעה בת חודשיים בחו"ל. נסענו לקבל אותם בנמל חיפה ואני זוכרת שכל הדרך צעקתי: "זו לא אמא שלי, זו לא אמא שלי...." הייתי קשורה מאוד לאמא ומאוד מפונקת והנטישה כנראה היתה קשה.

1966: זוכרת שנסענו לקבל את דוד, אח של אימי שנפגע בתאונה על אניה, ונשאר משותק בפלג גופו התחתון ,מנמל-התעופה "לוד" .ראיתי איך מורידים אותו במין מנוף מהמטוס ואני זוכרת את אימי בוכה, ואני יחד איתה.דוד גר אצלנו בבית שנה, ואימי ואבי טיפלו בו במסירות עד שרכש עצמאות. על דוד אני אכתוב רשימה נפרדת,כי יש המון מה לספר.

דוד ואני


 1967: היתה מלחמה והיינו יורדים למקלט (כן, בתל-אביב) כשהיתה נשמעת אזעקה. אני זוכרת שבילינו לילה שלם בקומת קרקע אצל השכן הלפרין ,כגלל שלא שמענו את צפירת הארגעה.
אמא שלי היתה צובעת את החלונות בצבע כחול כדי שהאור לא יבצבץ החוצה....קראו לזה "האפלה". מתנדבים של הג"א היו הולכים ברחוב וצועקים : " לכבות את האור...." וכולם היו מצייתים ללא ערעור.

1968: התחלנו לטייל ברחבי הארץ , כי הארץ לפתע התרחבה. נסענו  לרמת הגולן ולירושלים. כן, גם  לבית לחם,קלקיליה ,חברון ,שכם... היום זה נשמע כמשהו בלתי אפשרי... מדע בדיוני.

1973 : מלחמת יום כיפור ואנחנו במקלט ברחוב טשרניחובסקי המומים מההתפתחויות. אני זוכרת שאבי הדפיס את ספרי החללים של צה"ל וכל בית הדפוס היה מגוייס תחת צו למשימה הזו. אותנו שלחו מבית הספר למלא שקים של חול בחוף תל-ברוך.

1975: פעם ראשונה שנסעתי לחו"ל עם אבי. לאירופה.האמת, שהיום אני בטוחה שהייתי נהנית הרבה יותר מהטיול. הייתי צעירה ותמימה ואולי לא נפעמתי מספיק מהמקומות ההיסטורים שביקרתי בהם. היום לעמוד למרגלות הקוליסיאום היה מרגש אותי יותר מאז. בטוח.

1978: צבא. מדים. אנשים משכבות אוכלוסיה שונה. משמעת. קשיחות של מפקדים. שמירה בלילה. כוננות. מבצע ליטאני. ביקור סאדאת. רס"ר נפתלי. משק"ית חן. רגילות. למרוח לק על הצפרניים ביום שישי ולהוריד אותו במוצאי שבת.
לגהץ מדים. לקום כל בוקר בחמש. מסדרי בוקר.
מה אומר? טוב שהיה וטוב שנגמר.  לפחות שנה אחרי שהשתחררתי עוד היו לי מחשבות על תורנויות השמירה בלילה והבטן היתה מתהפכת.


1980: בנק לאומי מאז ועד היום . הבית שלי . אתם יכולים להכנס לקישור ולקרוא.
בנק לאומי הבית שלי

1982: מלחמת לבנון. סניף רש"י שבו עבדתי היה בסוף שבוע בשפיים. זה היה 4 ליוני, מסוקים והליקופטרים טסו מדרום לצפון ולהיפך ללא הפסקה. לא הבנו מה קורה בהתחלה.אח"כ כבר הכל התברר לכולם.

1984: כפירי שלי נולד. חיים שלי. האהבה שלי.



1985: פירוק הנישואים. תחילת ההתמודדות עם גידול בני ויציאה לעצמאות ודרך חדשה. במקרה הזה הפירוק היה חיובי מאוד לגבי.

1989: חומת ברלין נופלת. זוכרת את המראות המרגשים.עדיין לא קולטת את המשמעות. 10 שנים לאחר מכן הייתי בפראג ושם ראיתי את החגיגות המקומיות לנפילת החומה.

1990: קיבלתי גט! בשעה טובה לאחר עינויי דין רבים. נשבעתי שכף רגלי לא תדרוך יותר ברבנות. בכל אופן לא בכניסה מרחוב אורי.אני זיכרת שאת מתן הגט חגגתי יחד עם חברתי נורית ואבי גל בבית הקפה של רביבה וסיליה ברמת השרון.

1992: מנחם בגין נפטר.באותה תקופה למדתי באוניברסיטה הפתוחה, ותוך כדי לימוד והכנת מטלה על יוון העתיקה,שמעתי את החדשה העצובה. מודה: ראיתי את הלויה בטלויזיה ובכיתי.

1994 : נובמבר .ערוץ 2 מתחיל את שידוריו ואני צופה במשדר הראשון: "החמישיה הקאמרית" . באותה שנה, אוגוסט, הכיתה של הבן שלי זוכה בתחרות ה "הכיתה המעופפת" בערוץ הילדים והבן שלי לוקח אותי איתו לפריז וליורודיסני יחד עם המנחים יעל אבקסיס ועודד מנשה.


1995: חזרתי לגור בדירה בבניין בבית הורי. טשרניחובסקי. איזה כיף.
רביעי לנובמבר מוצאי שבת ,אני רואה טלויזיה ופתאום מגיעה הידיעה על ההתנקשות ברבין.אני שנמנעת בדרך כלל מהסתובבויות מיותרות בעיר הלכתי גם לראות את ככר "מלכי ישראל" דאז ואת נוער הנרות. התרגשתי עד מאוד.

1997:אסון המסוקים. אני לא אשכח היכן שמעתי את החדשה הזו. ישבתי בבית קפה שנקרא "רגטה" שהשקיף על שפת הים בתל-אביב , גשם ורוח בחוץ, אני שותה קפה חם ופתאום הטלויזיה ברקע משדרת את הידיעה הזו.

1998: ישראל בת 50. חרגתי ממנהגי להשאר ספונה בבית ויצאתי ל"ככר מלכי העיריה" (כלשון הגששים) , עם כובע כחול לבן ענק חגגתי והתרגשתי.
 כל יום עצמאות מרגש אותי.הזיקוקים מעלים דמעות בעיני, וטקס הדלקת המשואות חונק את גרוני כל פעם מחדש.  אני אוהבת את המדינה שלנו ולא חשוב מה יגידו וישמיצו. מרתיח אותי שאומרים: "מדינה מחורבנת" או ביטויים דומים לאילו. אני מרגישה שזה עולב בי באופן אישי. ( נכון שזה תמים ונאיבי? אבל כך אני מרגישה).
חוץ מ-50 שנה למדינה: דנה אינטרנשיונל נתנה לנו ניצחון גדול באירוויזיון. באותה תקופה היא התגוררה 2 בתים ממני ברחוב טשרניחובסקי, והרחוב התמלא בצוהלים ומעריצים שעמדו מתחת למרפסת ביתה והריעו לה. היא בודאי שמעה אותם עד בירמינגהאם שבאנגליה.

2001: ישבתי בבית עם אימי וראינו את הסדרה "היפים והאמיצים" . כן . אופרת סבון מטומטמת. פתאום הופסק השידור והתמונות התחלפו בשיקופיות של בנייני התאומים. מאז, כל העולם השתנה. שום דבר לא חזר להיות אותו דבר


מה אומר? כל מה שבא אחרי כן נראה לי כל כך קרוב וברור שאין לי מה לכתוב . מה שכן, אני זוכרת היטב את שנת 2000 . את החשש מבאג 2000 ואת התחושה שבשעה 12 בלילה משהו איום ונורא יקרה. אחרי שראיתי שנשארתי בחיים ,שום תאריך לא יכול להפחיד אותי.


אז שתהיה שנה טובה לכולם.

פזית