ישראל, המדינה שלי

קל להיות היום ציני.
זה אופנתי לקטול את המדינה שלנו.
יש חירות שכזו להתבטא כלפיה בצורה שלעיתים האוזן לא יכולה לשמוע.(בכל אופן האוזן שלי). 


קשה להיות אוהד ואוהב ללא תנאי וללא גבולות.


צריך לזכור דבר אחד: זה מה שיש לנו. לטוב ולרע. כאן אנו יכולים להרגיש הכי בטוחים ,בלי צורך להסתתר להתנצל,או להסוות את עצמנו.
נכון שקורים דברים לא טובים,אבל אני באמונתי העמוקה,(ואולי בתמימותי),מאמינה כי כל הרע והמושחת שצף למעלה,סופו שיתנקה.
מושלם לא יהיה כאן (וגם לא במקום אחר) אף פעם. אבל זה שלנו.לתמיד.


 אני מורידה את הכובע בפני הצבא שלנו שמצויים בו אנשים חדורי מוטיבציה ואוהבי הארץ,שמוכנים ,גם בימים אילו של ציניות וביקורת,לתת את נשמתם עבורנו ולדאוג לבטחוננו.
אסור לשכוח את אילו שנתנו את נפשם ונכבד את זכרם כמו בכל שנה,ואז במעבר חד נעבור לשמחה המהולה בעצב של יום העצמאות.


ישראל שלי, אוהבת אותך בטוב וברע. לתמיד.


שיהיה לכולם יום עצמאות שמח.


(אני מצרפת קישור להמנון שלנו בגרסה מיוחדת שנעשתה בספרד.כנראה שיש שם מישהו שאוהב אותנו בכל זאת)

גרסה ספרדית ל "התקווה"

המשוגע-(סיפור ליום השואה)

היום בבוקר בכיתי. בכיתי אחרי שמנהל הסניף שלי, שמוליק רשף,אסף אותנו בבוקר והקריא לנו סיפור קצר.
הסיפור כתוב בגוף ראשון ואני מביאה אותו לפניכם ככתבו וכלשונו. כתבה אותו הסופרת אידה פינק.



כולם חושבים שאני משוגע, אבל אני לא משוגע.
זה מה שאומר כל מי שחסר לו בורג בראש,אבל הראש שלי בריא. הלוואי שהיה חולה. רק הלב שלי חולה,אבל נגד זה אין מה לעשות.

יש לי רגליים עקומות,כפי שאתה רואה,וגיבנת,הגובה שלי מטר חמישים.  ילדים פוחדים מהפרצוף שלי,אבל הילדים שלי היו ילדים טובים וכל בוקר וכל ערב נישקו אותי על שתי הלחיים ואמרו, "בוקר טוב,אבא,לילה טוב,אבא."

שמעת פעם ,דוקטור,שלאנשים כל כך מכוערים נולדים ילדים יפים? שמעת? הילדות שלי היו יפהפיות,והיה להן שיער בהיר- משי טהור! - ורגליים ישרות,שמנמנות,כמו נקניקיות. גם אני וגם אישתי,שהיתה אישה טובה,היינו אומרים: אלוהים הטוב והמיטיב נתן לילדות את מה שאין לנו.... הן היו שלוש,רק ילדות. הגדולה היתה בת שבע,הקטנה- בת שלוש.

אני מנקה רחובות.טאטאתי רחובות,היה מה לטאטא,פרנסה קשה,דוקטור,לנשום את כל הסירחון הזה.
אחר-כך לא יכולתי להוריד מעצמי בבית המרחץ את הליכלוך.  בבית המרחץ ההוא. 

הבת הגדולה כבר הלכה לבית-הספר,והתעודה שהיא הביאה היתה כולה טוב-מאודים מלמעלה עד למטה.
בבית הספר אמרו לה לפעמים, " אבא שלך זבלן", אבל היא... לב זהב...איזה ילדה... נו, דוקטור,אפשר להבין? 
אי אפשר.

אחר כך ניקיתי רחובות בגטו, אבל זה היה בלוף. מי שם לב לאשפה? היה לי מטאטא,ועם המטאטא הזה הסתובבתי. הילדים היו רעבים,ואני ככה,הסתובבתי,אז לפעמים הייתי מוצא משהו. אדוני יודע.... לפעמים מישהו נתן משהו.

הקטנות לא הבינו,אבל הגדולה... הו,הו....ילדה זהב,כל יום בבוקר " בוקר טוב", ובערב, "לילה טוב".
אני הייתי אומר לה : "ליל מנוחה"... "ליל מנוחה"....


בזמן האקציה הראשונה אמרו שיקחו אותי, כי לקחו בעלי מום ואני יש לי גיבנת ואני גמד. הסתתרתי על הגג.  בזמן האקציה השניה ברחנו ליער, בשלישית הייתי  ברחוב עם המטאטא ביד,כי את העבודה הייתי מתחיל בחמש בבוקר והאקציה התחילה בחמש וחצי.


הדוקטור מכיר את המטאטאים האלה? ארוכים,עבים,מענפי ערבה. ואני ,מה הגובה שלי? מטר חמישים.

כשהמשאיות הגיעו לכיכר שמול בית המרחץ,התיישבתי בברכיים כפופות בפינה בין שני בתים והמטאטא הסתיר אותי. בזכות המטאטא הזה אף אחד,לא האס.אס. ולא המשטרה היהודית, אף אחד לא חשד שנמצא שם בן אדם.  רעדתי כל כך שגם המטאטא התנועע. שמעתי הכל,כי בהתחלה היו סוגרים אותם בבית המרחץ ורק אחר-כך העמיסו על המשאיות.

אמרתי בליבי : כה יתן אלוהים,כה יתן אלוהים.  ובעצמי לא ידעתי מה האלוהים הזה צריך לתת. ואם הוא בכלל קיים,אלוהים הזה?   מאיפה לי לדעת.... אתה יודע דוקטור.....

מישהו רץ,ברח והזיז קצת ביד שלו את המטאטא. הוא נפל,ואם מישהו היה מסתכל עכשיו חכיוון הפינה,זה היה הסוף שלי.
פחדתי להרים אותו,בגלל שאז כבר הובילו אותם במשאיות.

אדוני הדוקטור! במשאית הראשונה עמדו הילדות שלי, השלוש....ראיתי שהגדולה מבינה מה קורה,אבל שתי הקטנות בוכות בכי רגיל.  פתאום הן הפסיקו לבכות והכי צעירה- בת שלוש!-  קראה , "אבא,אבא,בוא אלינו!"  הן ראו. רק הן גילו אותי בפינה הזאת. רק העיניים שלהן.


אדוני הדוקטור- אז מה? מה קרה אחרי זה?  אני, האבא.... יצאתי,רצתי אליהן וביחד....כן?

אבל אני שמתי אצבע על הפה,נשכתי את האצבע מרוב פחד ונענעתי בראש שאסור לקרוא לי. שיהיו בשקט, שא!


שתי הקטנות קראו עוד פעם אחת,אבל זאת,הבת הבכורה שלי, סתמה להן את הפה עם היד שלה,אחר-כך כבר היו שקטות....

ועכשיו, דוקטור, אני נבקש ממך אישור שאני לא משוגע,כי בלי אישור יפטרו אותי מהעבודה ויאשפזו בבית-חולים.

או אולי תתן לי איזו תרופה,דוקטור,שאני לא אהיה מוכרח להסתתר כל הזמן ולצעוק " אני בא! אני בא!".....

מפני שהן,בין כך ובין כך,כבר לא שומעות את זה.


מי זו אידה פינק? תכנסו לקישור

 

 

זכור את הטוב ולא את הרע

קראתי את הסיפור הקצר הזה ואהבתי אותו.
אני מקדישה אותו לחבריי/חברותי שפגעתי בהם בשוגג או במזיד.
אני מקדישה אותו גם לבני משפחתי האהובים שמטבע הדברים פגעתי בהם במהלך חיי.
אני מקדישה אותו גם לעצמי.... ללמוד לכתוב גם בחול וגם באבן, ואת זאת תבינו לאחר שתקראו את הקטע.




הסיפור מספר על שני חברים שהלכו במדבר.

בנקודה מסוימת במסעם החל ויכוח בניהם. אחד החברים סטר לחברו על הלחי.
החבר שקיבל את הסטירה נפגע מאד, אך ללא מילה פשוט כתב על החול :
"החבר הכי טוב שלי סטר לי היום על הלחי"

הם המשיכו במסעם, עד אשר הגיעו לנאת מדבר שופעת מים והחליטו להתרחץ במימי האגם.
אותו חבר שקיבל את הסטירה, שקע בבוץ והתחיל לטבוע, אבל חברו הטוב בא והציל אותו .
אחרי שהתאושש מהטראומה שעבר, הוא חרט על אבן:
"החבר הכי טוב שלי הציל היום את חיי"

החבר שסטר לשני על הלחי שאל אותו,"מדוע אחרי שסטרתי לך על הלחי כתבת בחול, ועכשיו חרטת את דברי באבן?
השיב לו חברו: "כשמישהו פוגע בנו אנחנו צריכים לרשום את זה על החול,
כך שרוח המחילה והסלחנות תוכל למחוק את זה , אבל כשמישהו עושה לנו משהו טוב,
אנו חייבים לחרוט את זה על אבן כך ששום רוח לא תוכל למחוק.


לימדו לכתוב את עלבונותיכם ופגיעותכם על החול ולחרוט את הברכות והטוב שלכם על אבן.

בברכת חג שמח

פזית