זירת הפרים ב "לאס ונטס" ומי זה מנולו הכל יכול?

ביום ראשון הייתי לראשונה בחיי במלחמת פרים.


בלב מדריד יש איצטדיון ידוע וותיק, שנוסד ב- 1929 שנקרא " לאס ונטאס" . במקום הזה נערכות מלחמות הפרים.
"ונטס" בספרדית זה מכירות "sale" אינני יודעת איך השם מתקשר למלחמות השוורים אבל זה התירגום.
הצטיידתי בכרטיסים דרך האינטרנט, עוד לפני הנסיעה, ובחרתי  מקומות טובים: שורה 4, כך שאפשר יהיה להסתכל לשור בעיניים! וכמובן שיהיה בצל. זה גם כתוב על הכרטיס.

כשהגענו לשם,סיפרה לי נטלי, (החברה של בני), שמישהו שעובד איתה ,בחור בשם חוסה משהו, ביקש שכשנגיע לזירה נצלצל לאיזה "פרסונה"  שהוא מכיר ושיש לו קשרים בזירה. והוא כבר יטפל בנו. שמו של הגברבר הלטיני הוא מנולו.

צלצלתי...

" hola senor Manolo como esta? soy Pazit la amiga de jose " ובתרגום חופשי: שלום מר מנולו, מה שלומך? אני פזית הידידה של חוסה... לפי טון הדיבור הנמרץ שלו וההבנה המידית ,היה נראה כאילו הוא ציפה לשיחתנו במשך כל היום.

בקלילות ונחמדות הוא התחיל לתחקר אותי : " איפה אתן יושבות? כן, שער 9, אבל איפה? למעלה או למטה? טוב, אין בעיה , תכנסו ותחכו לי....אני כבר מגיע".

התיישבנו במקומותינו  , לא לפני שקנינו ביורו וחצי לכל אחת כרית לרפד את הישבן מאימת האבן הקשה.

לא עברה דקה, ומנולו התייצב. נישק לי את היד וציווה על שתינו לקום ולבוא אחריו. האסרטיביות שלו והבעת הפנים הרצינית נתנה לנו הרגשה שאין מצב שאנחנו לא עושות מה שהוא רוצה.

קמנו, לא לפני ששאלתי אותו אם זה בסדר להשאיר את הכריות ללא השגחה,והוא אמר שזה בסדר גמור.
 הוא הוציא אותנו אל האיזור שבו יש את המזנונים. (המקום נראה כמו "היכל נוקיה" ,שערים, שערים ומזנונים במעגל החיצוני)  ושאל איזה קפה נשתה.

האמת, לא חשבנו לשתות קפה ,אבל לא היה נעים לסרב אז הזמנו. הוא שילם בעד הקפה לפני שהבנו מה קורה ולא הספקנו למחות.ככל הנראה אנחנו היינו כלולות במסגרת טיפול אישי שהוא מעניק לידידותיו של חוסה....

אחרי שהכינו לנו את הקפה,הוא הכניס אותנו חזרה לשער, וסימן בידו בארשת חשיבות לסדרן שאנחנו איתו, (יכולנו גם להציג את הכרטיסים,אבל מנולו איתנו , ואז זה נראה הרבה יותר רציני...) .

הוא  הושיב אותנו בחזרה במקומותינו ונתן לנו תוכניה של הארוע. זו תכניה שמחלקים בחינם, אבל מהיד של מנולו ,היא קיבלה חשיבות רבה יותר.

הוא הורה לנו לשבת בנוח, וביקש שכשיגמר הארוע ( 3 מטדורים ו- 6 פרים) שלא נלך ונמתין לו.

וכשאני אומרת : הורה לנו, לקח אותנו ,הושיב אותנו, זה היה ממש ככה. אדם דומיננטי שיודע בדיוק את העבודה ומסחרר אותך כך שאתה לא יכול לסרב לו. 

בינתיים הוא ירד למטה ,ממש ליד הזירה, נפנף לנו בידו, ביקש שנעמוד, וחבר שלו עם מצלמת עיתונות ענקית הנציח את שתינו מחייכות במבוכה.. כולם הסתכלו עלינו ובטח חשבו : " מי השתיים האילו שזוכות לצילום מקצועי..?"

האמת שאין לי מושג היכן תתפרסם התמונה הזו. אולי יש ירחון של מלחמות שוורים ויעשו לנו פוטו-מונטג' עם מטדור חתיך ומסוקס?  ואולי עם פר שחור וזועם? מי יודע. 

לפנינו ישבה חבורה של גברים שיצרו עמנו קשר עין, ואז החלטתי לבקש מאחד מהם,שנראה כמו אינדיאני,שיצלם את נטלי ואותי. כמובן שהוא הסכים וזה  נעשה באדיבות ובחיוך, ואז החלטתי לשאול אותם מאין הם ומסתבר שהם מאקוואדור, כשסיפרתי שאנחנו מישראל,ואז הם מילמלו  בנימוס : muy bien, muy bien .... והשיחה הסתיימה. 
היתה לי הרגשה שהיחסים התקלקלו עקב חשיפת זהותנו,אבל הייתי נחושה לתקן אותם בשלב מאוחר יותר. 

סיימנו לשתות את הקפה של מנולו שהעלה לנו את טמפרטורת הגוף ל- 70 מעלות, והלכנו לקנות שתיה קלה .

בינתיים הכינו את הזירה. סימנו את המעגלים בצבע לבן, גרפו את החול, השעה כבר התקרבה לפתיחת הטורניר ואנחנו היינו נרגשות לקראת הפתיחה.....

המשך החוויות בפוסט הבא....

פזית

מה בין המורה אליעזר,הסופר או' הנרי והעיר מדריד?

כשלמדתי אנגלית בבית ספר היסודי היה לי מורה בשם אליעזר גוטנטג. אם יש מישהו שאפשר לקרוא לו מורה,זה האיש.
שיטת הלימוד שלו היתה יחודית ,מעניינת ומרתקת.
אני חושבת שממנו באה לי האהבה לשפות,או למען הדיוק הוא עורר את אשר היה חבוי בי.

אליעזר גוטנטג היה "מכריח" את תלמידי הככיתה להגיע אליו בשבת בבוקר הביתה לקבל ספר קריאה באנגלית. הוא הייה מקדיש את השבתות לקבל את תלמידיו בחדר העבודה שלו ,בבית ברחוב יחזקאל שנמצא בצפון דיזנגוף.
כולם הגיעו אליו (מלווים ע"י ההורים ,שהתקבלו בסבר פנים יפות על ידו ועל ידי אשתו).כולנו החלפנו ספרים אצלו ,איש איש לפי רמתו ולפי המלצתו.

אין ספק שמכיתה ג' ועד כיתה ח' הקריאה בספריו של אליעזר גוטנטג שיפרו את ידיעת השפה לאין ערוך וחשפו אותנו ליצירות שונות שספק אם הייתי קוראת אותן בעברית.
בחופש הגדול הוא המשיך לקבל אותנו בביתו והיינו צריכים להגיש לו 8 "בוק-רפורטס" book reports .
לכל שבוע חופש,ספר אחד.
קראנו את או' הנרי,את רואלד דאל ועוד. גם בכיתה הוא היה מספר לנו סיפורים בצורה מוחשית ומרתקת.
זה סוג המורים שלעולם לא שוכחים שמטביעים את חותמם בך לכל החיים.מורה לחיים!

ולמה נזכרתי באליעזר גוטנטג?

אני כרגע  במדריד ,אצל בני,. מן החלון נשקף נוף שהזכיר לי סיפור של או' הנרי. הסיפור נקרא "העלה האחרון"
the last leaff, וזה סיפור שהיה מעלה דמעות בעיני ומרגש אותי כל פעם מחדש. גם היום.

הנוף הוא פשוט מאוד. קיר לבנים חלק.

והרי הסיפור לפניכם:


העלה האחרון

מר ברמן חי בשכונה שקטה בעיר ניו יורק. הוא היה צייר ששאף כל חייו ליצור את יצירת המופת שלו,האחת והיחידה שתפרסם אותו.
בבניין שלו ,קומה מעליו חיו שתי נשים צעירות .
החורף הגיע,חורף קר וקשה.
אחת הנשים חלתה בדלקת ריאות קשה,ולמרות טיפול מסור של חברתה וביקוריו התכופים של הרופא אצלה,לא החלימה.
הייאוש החל מכרסם בה...היא ישבה והתבוננה על העץ שהיה בחצר הבית ועל עליו הנושרים.
יום אחד אמרה לחברתה: " כשהעלה האחרון יפול, אני אמות"
וכך ,במקום לנסות ולהחלים ולמלא את עצמה בתקווה,ישבה וצפתה בעלים הנושרים זה אחר זה.

גם מר ברמן ניסה לעודד את רוחה ולבקש ממנה להפסיק לחשוב על העץ,על עליו הנושרים ועל המוות.

אך לשווא! כלום לא עזר. "אני אמות כשהעלה האחרון יפול מן העץ" חזרה ואמרה.

הגיע היום: נותר עלה אחד על העץ.

הלילה ירד, הבוקר עלה, והיא פתחה את הוילון והנה העלה העיקש עומד עדיין על הענף ,מסרב ליפול.
" זה עניין של זמן..." אמרה. " הלילה הוא יפול..."
ושוב לילה, שוב בוקר, היא מסיטה את הוילון : והעלה עומד איתן ועיקש על הענף.

לאט לאט החלה להתאושש ולהתחזק עד שנרפאה כמעט לגמרי.
כשבא הרופא לבקר אותה והתפעל מהתאוששותה המפתיעה,הוא גם סיפר לה כי השכן מלמטה , מר ברמן, חולה מאוד
 "שעותיו ספורות...יש לו דלקת ריאות קשה.." אמר לה הרופא.

"מה קרה למר ברמן?" שאלה.
"אינני יודע מה הוא חשב לעצמו" אמר הרופא , " אבל כל לילה הוא יצא בקור המקפיא לצייר על קיר הלבנים בחצר הבית, לטענתו את יצירת המופת של חייו"

ואז היא הבינה: הוא צייר לה את העלה על הקיר החשוף, צייר אותו כל כך חי ואמיתי ונתן לה את חייה במחיר חייו.

זו היתה יצירת המופת של מר ברמן.

פזית

שלומי, הגרוטאה, ונבלות 3

יום שישי בבוקר. הפגישה השבועית עם שלומי במספרה. 


" מה קורה שלומי? , אין סיפורים? אין התרחשויות? הקהל דורש " אמרתי .
" לא חסר"  אמר לי   " תני לי רק לשתות קפה ולאכול את הטוסט" 


עליתי לקומה השניה ונתתי לרחל לטפל בציפורניי ולמשוח אותן בלק אדום,כשלפתע הציץ ראשו של שלומי במעלה  המדרגות   ( מדרגות לולייניות וכל כך תלולות, שלעלות בהן זה כמו לטפס לראשו של מגדל פעמונים  של  כנסיה )


"תשמעי סיפור" הוא אומר : " לידידה שלי היה רכב מסוג רנו, רכב ישן, שאפילו חברות הביטוח לא מוכנות לבטח כבר.
יום אחד גנבו לה את הגרוטאה הזו. בשל "שוויו" של הרכב היא לא הזדרזה לגשת למשטרה ולהגיש תלונה. מה בוער? גם כך אין עליו ביטוח. אפשר לדחות את זה עוד קצת...." 


" נו..." שאלתי ..."ומה הסיפור...?"

"טוב" הוא ממשיך, תוך לעיסת הסנדוויץ המגרה  
" יום אחד מתקשרים אליה מהמשטרה , ושואלים אותה אם שמה הוא כך וכך ...ואם רכב מסוג רנו הוא רכב ששייך לה?"  
" כן, זו אני..כן היה לי רכב כזה " הודתה.
" אז תדעי לך ", הרעים קולו של השוטר מהצד השני " את חשודה בגניבת רכב" 
" אני? אני לא גנבתי שום רכב, גנבו לי את הרכב, את הרנו..."  הסבירה

או- קיי . אתם מבולבלים?  בבקשה הסבר: 

הגנבים שגנבו את הגרוטאה מסוג רנו ,עשו עימו מעשה מתוחכם,הם ממש לא היו צריכים את הטרנטה הזו.  הם התנגשו עימו ברכב " שווה"  מאחור,....כאילו תאונה, וכשהנהג הנפגע יצא מן הרכב להביט בנזק שנגרם לו ,הם נכנסו לרכבו וברחו מן המקום. 


המסקנה הכי פשוטה  והכי מתבקשת היתה כי : בעל הרנו הוא הגנב.... 


כמובן שהכל הובהר והוסבר למשטרה ונגמר בכי טוב לאותה בחורה. 


ואין ספק שדיווח על רכב שנגנב הוא חובה , גם אם אין עליו ביטוח והוא שווה ערך לגרוטאה.

ואני אומרת שוב : נבלות.....

דרך אגב, הצפרניים יצאו יפהפיות....


שבת שלום 


פזית

מזל טוב לחוליו ומירנדה

אחרי 20 שנה של חיים משותפים ו- 5 ילדים הם החליטו להתחתן . זה קרה ב- 24 לאוגוסט, בעיר היפהפיה מרבייה בדרום ספרד, בטקס צנוע בנוכחות הילדים ושני עדים. 

חוליו גם בגיל 66 נראה נפלא, ומירנדה בת ה- 45  (אחרי 5 לידות ,פשוט יפהפיה) אבל אני לא אובייקטיבית. שיהיה בשעה טובה!!!

נבלות 2- סיפור ששמעתי משלומי הספר - ומה קורה פה עם קצת פינוק?

בכל יום שישי שאני הולכת למפגש עם שלומי הספר, אני יוצאת עם סיפור.
אשתף אתכם גם.

היום , כשהגעתי אליו מזיעה כולי,( למרות ש-  5  דקות קודם יצאתי מהמקלחת), עם שתי כוסות קפה הפוך חזק וטוב כדי להזרים קצת את הדם ולחדש אנרגיות, שלומי לא היה במיטבו. סתם ככה מדוכדך בשל סיבה כזו או אחרת.
בעודנו שותים את הקפה  ואוכלים עוגיה התחלנו לפטפט על דא והא ופתאום השתנו פניו של שלומי והוא אומר לי : "את חייבת לשמוע סיפור שקרה  ללקוח שלי" .

אני תמיד מחכה להארות האילו שיש לו. " נו, ספר..." אמרתי.

ובכן הסכיתו ושימעו: 


אדם בן 60 , שמסתפר אצל שלומי, אלמן, נסע ברכבו לכיוון חולון ,שם הוא מתגורר. 
באחד הרמזורים נוקשת בחורה על חלונו ושואלת אותו אם הוא מגיע למרכז העיר ואם היא יכולה לנסוע איתו. 
הברנש אמר לה שכן. הרי מדובר בסך הכל בכמה מטרים. למה לא לעזור?
כשהגיע למחוז חפצו הודיע לה שהנסיעה הסתיימה וכי היא מוזמנת לרדת מהרכב. 

אבל, הפתעה:

הטרמפיסטית פתחה את פיה ואמרה : " תן לי 100 שקל " 
הנהג המופתע לא קלט בהתחלה : " 100 שקל? בשביל מה? למה? " 
..." ככה כי אני צריכה...." 
ואז החל ויכוח בין השניים. 
לפתע עוברת במקום ניידת משטרה שקלטה את חילופי הדברים. 
ירדו שני שוטרים מן הניידת ובאו להתעניין בנעשה. 
" היא רוצה ממני 100 ש"ח " קבל הנהג ... " אני לא מבין למה.." בסך הכל נתתי לה טרמפ של כמה מטרים עד לכאן. אינני מכיר אותה..."
"מדוע את מבקשת ממנו 100 שקל"? שאלו השוטרים את הבחורה, " בשביל מה? הרי בסך הכל נסעת איתו טרמפ קצר, הוא עשה לך טובה" 


"אהה , זה מה שאתם חושבים, אבל בדרך פינקתי אותו...." אמרה. 

בשלב הזה כששלומי מספר לי את זה לא יכולנו להתאפק מרוב צחוק.  " פינקתי אותו..."
כמה אפשר לפנק ב- 200 מטר של נסיעה? אבל לא חשוב. המשך הסיפור:

הגבר היה המום ואמר לשוטרים כי הוא לא יודע על מה מדובר .....


השוטרים מצידם הציעו לשניהם לבוא אל תחנת המשטרה, לתת פרטים ולהבהיר את העניין. 


כאן הבין אותו גבר כי הבחורה טמנה לו מלכודת.  הוא אמר לשוטרים: " רגע, רגע, ..." שלף 100 שקל מכיסו ונתן לסחטנית הקטנה . הוא הבין באותו רגע כי הוא יצא בזול... היא יכלה להתלונן עליו כי אנס אותה ולהרוס לו את החיים. 
מאת השקלים הללו חסכו לו יסורי איוב. 
הבחורה ירדה מהרכב ועלתה לרכב של הקורבן הבא.


מה רע? 500-600 שקל ביום. נקי ממס.... גם אני לא משתכרת ככה אחרי 30 שנות עבודה בבנק לאומי.

מרתיח את הדם.

ואני חוזרת ואומרת : נבלות !!!

פרשת השבוע- פרשת "ראה" - עבדות או שיקום?

בפרשת השבוע "ראה"  מובאים שוב בפני עם ישראל חוקים וכללי התנהגות.
לאחר שעיינתי בפרשה החלטתי להביא בפניכם את נושא העבד שעניין אותי יותר מכל.


לאחר שעם ישראל שוחרר מעבדותו במצרים אסרה התורה על עבדות של יהודי :-"כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה מב) .


אבל...כמו תמיד יש יוצאים מן הכלל: יש סיטואציה שבה אדם יכול להפוך לעבד . בואו נבין מהי: 


בהלכה, עבד עברי הוא אחד מהשניים: 
או יהודי נזקק, שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לקיים את עצמו והוא מוכר עצמו לעבד,
 או גנב שאינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או עלותו, והוא נמכר לעבדות.
בשונה מגבר, אשה לא יכולה למכור את עצמה, ואף אינה נמכרת לעבדות על מנת להשיב גניבה,
אולם אב יכול למכור את בתו לעבדות.
לאב שאינו מסוגל לקיים את משפחתו מותר למכור את בתו אם טרם מלאו לה 12 שנים ואם אין לה סימני בגרות מינית. ילדה הנמכרת לעבדות בדרך זו נקראת אמה עברייה.


זה נשמע נורא... נכון? שאדם שאין בידו יכולת כלכלית או שחטא בגניבה ימכור את עצמו לעבדות. 
אבל, למצב החדש והרגיש שאליו נקלע אותו אדם שהפך לעבד , חוקקו חוקים חד משמעיים: 


בתורה נעשית הבחנה בין עבד עברי, לבין עבד כנעני.

בניגוד לעבד הכנעני, לעבד העברי תנאים סוציאליים המעוגנים בהלכה ומחייבים בצורה חד משמעית את בעליו.כאמור, עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ולכן חלה על הבעלים החובה לספק לעבד מספר זכויות סוציאליות. זכויותיו העיקריות של העבד הן:

1. אין להשפיל את העבד:
         אסור לגרום לעבד לבצע עבודות בזויות, כלומר כל עבודה שאדון לא היה מבצע גם תמורת כסף.
2. אסור להטיל על העבד עבודות שאינן מוגבלות בזמן או בהספק נדרש.
3. אסור להעביד את העבד בעבודות שהבעלים אינו מפיק מהם תועלת.
4. אם העבד היה נשוי לאישה לפני שנמכר לעבדות על האדון לדאוג לאישה ולילדים לכל צורכיהם.
5. יש לדאוג לעבד למזון, שתייה ולמגורים נאותים הזהים לרמת חייו של האדון. ישנו דגש על שוויון מוחלט בין העבד לאדון. 
6. אם שוויון הוא בלתי אפשרי והברירה היא בין העדפת האדון להעדפת העבד - העבד מקבל את ההעדפה.
7. אין לפגוע בעבד פיזית. פגיעה פיזית בעבד מחייבת תשלום פיצויים על ידי האדון, כמו כל פגיעה באדם רגיל.

ובכלל, לשם מה נוצר אותו מוסד עבדות? 

למעשה יכלו לקרוא ל "עבדות" בשפה שלנו " שיקום " . ומדוע? 

נאמר וישנו אדם בעייתי, שים אותו בטופ של החברה. שלח אותו לעשירי העשירים.
לא לכל אחד יש מספיק כסף כדי לקנות לעצמו עבד עברי.
מדובר יותר במעשה וולונטרי מאשר ברצון להקל את רמת החיים.
 אותו עבד, יושב יחד עם אדונו – אדם מן היישוב, אוכל איתו, עובד איתו, ישן איתו, חי איתו כל תקופת עבדותו.
 הוא אינו צריך לדאוג למגורים ולפרנסה, הכל מסופק לו. הוא נכנס לנורמות של אדם נורמלי, הוא נכנס לסדר יום.
הכבוד העצמי חוזר אליו, הוא שוב שווה משהו. מרוב שטוב לו, הוא כבר רוצה להישאר. אבל לא לאורך זמן, בסופו של דבר מחייבים אותו לצאת לחיים האזרחיים.


בתום תקופה של בין שש שנים לבין חמישים שנה, מחזירים אותו לחיי החירות.
אבל אין הוא מתחיל מכלום, נותנים לו מענק כספי, כדי שיוכל לבנות את עצמו מחדש. בכסף שקיבל, יחד עם הניסיון שצבר והנורמות שהטמיע, אנו מקווים כי יוכל להשתלב היטב בחברה.
מן הסתם אדוניו הקודם ייעץ לו וידריך אותו בשלבים הראשונים.
אותו אדם שניהול כלכלי כושל, שלו או של אבותיו, הורידו אותו לאשפתות החברה, מקבל אחרי תקופת חינוך הזדמנות שנייה, לחזור לחברה בתור אדם משוקם, אדם טוב יותר.
יום יבוא, ואם יילך לו היטב, גם הוא יכניס לביתו עבד עברי, וגם הוא יקח חלק בשיקום החברה.
עבד עברי הוא לא כושי שעובד במטעי סוכר, הוא הזדמנות לעבד את החברה, להפוך אותה ליותר טובה.

ומה עם מכירת הבת? גם זה נשמע נורא....אבל...

כמו שאמרנו לעיל, אב שמוכר את בתו צריך להיות לא נורמלי.
בן אדם מוכן למות ולא לעשות דברים כאלו לילדיו. או שהמצוקה כל כך איומה עד שאותו אב נאלץ למכור אות בתו למשפחה זרה, לא בגלל שהוא רוצה, אלא כי זה המפלט האחרון מכך שהיא תיזרק אל הרחוב.


כאמור, אותה ילדה היא פחות מגיל 12, לא מצפים ממנה לעבודה יצרנית כלשהי.
האדון שקונה אותה, עושה זאת על תקן מה שמכונה היום, 'משפחה אומנת'. אותה ילדה שגדלה בתנאי עוני מחפירים, מן הסתם בבית הרוס, נכנסת לבית מבוסס כלכלית. שם ילמדו אותה נימוסים והליכות, שם היא תראה איך בית נורמלי צריך להתנהל.


אם ירצה האדון הוא יוכל לחתן אותה עם בנו. בכך הוא יבטיח את עתידה הכלכלי לכל ימי חייה.
אם לא ירצה לחתן אותה, בגיל 12, כאשר היא תראה סימני בגרות, היא תוכל לצאת לחירות, לרשות עצמה, מה שבין כה היה קורה, אם אביה לא היה מוסרה לאימוץ.

עוד מילה אחת על האדון. 
כפי שראינו, נדרשת הרבה הקרבה מצדו ומצד משפחתו.
לא כל אחד מוכן להכניס פושע פלילי או הומלס לביתו. ואין מדובר רק באירוח, הוא הופך לבן בית ממש.
לאנשים רגילים אורח נמאס אחרי כמה ימים, כאן מדובר על תקופה של לפחות שש שנים.


אין מדובר כאן במעשה נדיבות חד פעמי, אלא יש כאן תהליך ארוך ומעמיק של נתינה לחברה.
אדון שמסכים לחתן את אחד מבניו לאסופית בת עניים, ראוי גם הוא להערכה, בפרט שיש כאן הפסד גדול, כאשר באותה שעה יכול היה לחתן את בתו לאיש מיוחס, עשיר או בעל קשרים.


חז"ל הורו שאין קונים שני עבדים כאחד (עבדים ב, ה). בתהליך השיקום יש לתת את מירב הסבלנות והדאגה לאיש אחד בכל פעם.
מן הסתם, דאגה זו באה על חשבונה של משפחת האדון. ועל כן, מן הסתם רק יחידי סגולה מתנדבים לתפקידים שכאלה. 

למעשה, מוסד ה "עבדות"   של אז היה מין כלי לטיפול בבעיות סוציואקונומיות של אותה תקופה .
מין תכנית שיקום שהתאימה לאותם זמנים.  
היו אפילו מקרים שהעבדים לא רצו להשתחרר ולעזוב את ביתו של האדון מכיוון שהיה להם כל כך טוב ובטוח שם. 


 אכן,חכמה תורת ישראל!!! 


שתהיה שבת שלום !


פזית


(עפ"י אריה יואלי)

ב-3 לאוגוסט בשנת 1492 קולומבוס מפליג למסעו ומה זה קשור לפלפל שחור, קינמון וכורכום?

באמצע המאה ה -15 האירופאים לא אכלו כל כך טוב וכל כך מעודן כמו היום... גורמה , זה בטח לא היה.

מזונם של בני אירופה היה מבוסס בעיקר על דגנים, מעט קטניות למיניהן, מבחר מצומצם מאוד של ירקות ופירות, בעונתם בלבד כמובן, ומוצרי חלב.
 בשר אכלו, ואפילו בכמויות גדולות באופן יחסי, אך על-פי רוב בסתיו (כאשר היו שוחטים את הבהמות, שהרי בחורף חסר מזון לבעלי-החיים), ובעיקר העשירים, ולא כלל האוכלוסייה;
 עתים קרובות היה הבשר מקולקל, שכן אמצעי השימור היו מוגבלים. המשקאות ששתו היו בעיקר יין ושיכר עשוי מדגנים.
המים היו מסוכנים לשתייה, והמשקאות החמים שאנחנו רגילים בהם היום לא היו מוכרים לבני אירופה.

בקיצור : לא מי יודע מה!

התבלינים הם שהפכו את התזונה העלובה לנסבלת.


בהיותם יקרי המציאות שימשו קריטריון להבחנה בין מזונם של העניים למזונם של העשירים, ועל כן גם הפכו לסמל מעמד ולמשאת נפש.
 ראוי לציין, שהמושג 'תבלינים' לא היה מוגבל למזון, אלא שימש שם דבר בעל משמעות רחבה יותר, סמל לכל מוצרי המותרות של המזרח הרחוק: בשמים, חפצי אמנות, בדים יקרים, אבנים יקרות, שנהב, תכשיטים - כל אותם מוצרים שאירופה הנחשלת לא היתה מסוגלת לייצר ונאלצה לרכוש ולייבא מאסיה.

 אז תגידו : מה הבעיה?  נייבא!  אבל באותה תקופה זה לא היה פשוט.

מרקו פולו המפורסם (1324-1254) היה בין האירופים האחרונים שהגיעו למזרח וחזרו לאירופה.
מאז היה המסחר עם המזרח הרחוק תלוי כולו בתיווך המוסלמי; והתיווך המוסלמי נעשה בלתי-צפוי ויקר עד מאוד.
מה הפלא שהשאיפה למצוא לו חלופה, היתה גורם מדרבן ראשון במעלה לחיפוש אחרי נתיבי ים חדשים !!!

וככה הגענו אל קולומבוס ,או כפי שהוא נקרא ע"י הספרדים כריסטובל קולון.


מי היה האיש הזה?
מי היה הטיפוס העקשן הזה, שהתרוצץ משנות ה-70 של המאה ה-15 בין חצרות מלכים ונסיכים וניסה 'למכור' להם את הרעיון להגיע להודו בהפלגה מערבה?
כיום, אחרי חמש-מאות שנה ומחקרים רבים לאין ספור על קולומבוס, הנסתר לגביו עדיין רב מן הנגלה. דומה, כאילו ביודעין אפף את עצמו במסתורין: קולומבוס שיקר, זייף והעלים, הוא היה איש סודי, שגילה טפח והסתיר טפחיים.


קולומבוס צריך היה אפוא לשכנע פטרונים או שליטים שכדאי להשקיע במבצע מפחיד ומסוכן ממין זה.
לשם כך היה עליו להוכיח קודם כול שהוא אדם מהימן.

והוא הצליח!! לא בקלות...אבל הצליח...

בתחילה פנה אל מלכי פורטוגל אבל אילו "נפנפו אותו..." . מה עושים במקרה כזה?
הולכים למתחרים. לספרדים. המלכה איזבל והמלך פרננדו היו בשיא כוחם באותה תקופה ,לאחר הבסת המוסלמים מחצי האי האיברי. 



אך גם הם לא מיהרו להיענות להפצרותיו ולבקשות של תומכיו בחצר. 


רק באותו רגע של התרוממות רוח, הם נענים לו.
אולי, בין היתר, כדי להרגיז מעט את פורטוגל, שהיא מדינה אחות אבל גם מדינה יריבה לגבולה של ספרד.
איזבלה ופרננדו, מסכימים להעניק את חסותם לקולומבוס, ומוכנים להבטיח לו הבטחות מופלגות לגבי עתידו אם אכן יגשים את תוכניתו (שבה לא נתנו אמון רב).

                                              
למעלה:  קולומבוס מקבל את הרשות לפתוח במסע מידי איזבל. פסל שמוצב בסביליה.


הממון למבצע זה לא נתרם מקופת המדינה.
  
מעשייה המספרת שאיזבלה מכרה את תכשיטיה כדי לממן את מסע קולומבוס איננה אלא אגדה.
קולומבוס גייס כסף מאנשים פרטיים, בהם סוחרים גנואזים ויהודים מומרים, ולמלכי ספרד לא היה מה להפסיד.
וכך, על-פי חישובים מוטעים לחלוטין, בכוונה להגיע להודו, דהיינו למזרח הרחוק, ובתמיכה כלאחר-יד של הכתר הספרדי - מצליח קולומבוס לצייד שלוש אוניות ולצאת לדרך.

דרך זו, מבחינתו האישית, תנחיל לו בסופו של דבר אכזבות ומרורים. אבל לא בזה אנו עוסקים.

אז איך הגיע קולומבוס לאמריקה במקום להודו?




ראשית, הוא טעה טעות עצומה בחישוב היקף כדור-הארץ. מכל האומדנים שהכיר בחר קולומבוס (בכוונה, ככל הנראה) את הנמוך ביותר, שהיה קטן בשליש בערך מן ההיקף האמיתי של כדור-הארץ.

על כך יש להוסיף את הטעות בהערכת גודלו של האוקיאנוס המפריד בין אירופה למזרח. טעות זו הסתמכה על פסוק בכתבי הקודש, בספרים החיצוניים (בחזון עזרא [ד, מב] נאמר: 'וביום השלישי ציווית על המים להיקוות בחלק הארץ השביעי וששת החלקים הובשת'), לפיו חייב האוקיאנוס בהכרח להיות צר.

טעותו השלישית של קולומבוס היתה בהערכה מופרזת של אורכה של יבשת אסיה כלפי מזרח; זו נבעה מן התיאורים של מרקו פולו שאותם הכיר היטב.

אבל מה כל זה חשוב?? בסופו של דבר הוא הגיע לחופי סן -סלבדור וגילה לנו את אמריקה. 


התבלינים גם הגיעו בסופו של דבר למטבחים האירופאים .


הספרדים השתלטו לנו על דרום -אמריקה והביאו לנו את הטנגו ,האסאדו והטלנובלות והכל בא על מקומו בשלום.


אז רק שתדעו : ב-3 לאוגוסט הוא הפליג לכיוון.... והשאר היסטוריה.


פזית