זירת הפרים ב "לאס ונטס" ומי זה מנולו הכל יכול?

ביום ראשון הייתי לראשונה בחיי במלחמת פרים.


בלב מדריד יש איצטדיון ידוע וותיק, שנוסד ב- 1929 שנקרא " לאס ונטאס" . במקום הזה נערכות מלחמות הפרים.
"ונטס" בספרדית זה מכירות "sale" אינני יודעת איך השם מתקשר למלחמות השוורים אבל זה התירגום.
הצטיידתי בכרטיסים דרך האינטרנט, עוד לפני הנסיעה, ובחרתי  מקומות טובים: שורה 4, כך שאפשר יהיה להסתכל לשור בעיניים! וכמובן שיהיה בצל. זה גם כתוב על הכרטיס.

כשהגענו לשם,סיפרה לי נטלי, (החברה של בני), שמישהו שעובד איתה ,בחור בשם חוסה משהו, ביקש שכשנגיע לזירה נצלצל לאיזה "פרסונה"  שהוא מכיר ושיש לו קשרים בזירה. והוא כבר יטפל בנו. שמו של הגברבר הלטיני הוא מנולו.

צלצלתי...

" hola senor Manolo como esta? soy Pazit la amiga de jose " ובתרגום חופשי: שלום מר מנולו, מה שלומך? אני פזית הידידה של חוסה... לפי טון הדיבור הנמרץ שלו וההבנה המידית ,היה נראה כאילו הוא ציפה לשיחתנו במשך כל היום.

בקלילות ונחמדות הוא התחיל לתחקר אותי : " איפה אתן יושבות? כן, שער 9, אבל איפה? למעלה או למטה? טוב, אין בעיה , תכנסו ותחכו לי....אני כבר מגיע".

התיישבנו במקומותינו  , לא לפני שקנינו ביורו וחצי לכל אחת כרית לרפד את הישבן מאימת האבן הקשה.

לא עברה דקה, ומנולו התייצב. נישק לי את היד וציווה על שתינו לקום ולבוא אחריו. האסרטיביות שלו והבעת הפנים הרצינית נתנה לנו הרגשה שאין מצב שאנחנו לא עושות מה שהוא רוצה.

קמנו, לא לפני ששאלתי אותו אם זה בסדר להשאיר את הכריות ללא השגחה,והוא אמר שזה בסדר גמור.
 הוא הוציא אותנו אל האיזור שבו יש את המזנונים. (המקום נראה כמו "היכל נוקיה" ,שערים, שערים ומזנונים במעגל החיצוני)  ושאל איזה קפה נשתה.

האמת, לא חשבנו לשתות קפה ,אבל לא היה נעים לסרב אז הזמנו. הוא שילם בעד הקפה לפני שהבנו מה קורה ולא הספקנו למחות.ככל הנראה אנחנו היינו כלולות במסגרת טיפול אישי שהוא מעניק לידידותיו של חוסה....

אחרי שהכינו לנו את הקפה,הוא הכניס אותנו חזרה לשער, וסימן בידו בארשת חשיבות לסדרן שאנחנו איתו, (יכולנו גם להציג את הכרטיסים,אבל מנולו איתנו , ואז זה נראה הרבה יותר רציני...) .

הוא  הושיב אותנו בחזרה במקומותינו ונתן לנו תוכניה של הארוע. זו תכניה שמחלקים בחינם, אבל מהיד של מנולו ,היא קיבלה חשיבות רבה יותר.

הוא הורה לנו לשבת בנוח, וביקש שכשיגמר הארוע ( 3 מטדורים ו- 6 פרים) שלא נלך ונמתין לו.

וכשאני אומרת : הורה לנו, לקח אותנו ,הושיב אותנו, זה היה ממש ככה. אדם דומיננטי שיודע בדיוק את העבודה ומסחרר אותך כך שאתה לא יכול לסרב לו. 

בינתיים הוא ירד למטה ,ממש ליד הזירה, נפנף לנו בידו, ביקש שנעמוד, וחבר שלו עם מצלמת עיתונות ענקית הנציח את שתינו מחייכות במבוכה.. כולם הסתכלו עלינו ובטח חשבו : " מי השתיים האילו שזוכות לצילום מקצועי..?"

האמת שאין לי מושג היכן תתפרסם התמונה הזו. אולי יש ירחון של מלחמות שוורים ויעשו לנו פוטו-מונטג' עם מטדור חתיך ומסוקס?  ואולי עם פר שחור וזועם? מי יודע. 

לפנינו ישבה חבורה של גברים שיצרו עמנו קשר עין, ואז החלטתי לבקש מאחד מהם,שנראה כמו אינדיאני,שיצלם את נטלי ואותי. כמובן שהוא הסכים וזה  נעשה באדיבות ובחיוך, ואז החלטתי לשאול אותם מאין הם ומסתבר שהם מאקוואדור, כשסיפרתי שאנחנו מישראל,ואז הם מילמלו  בנימוס : muy bien, muy bien .... והשיחה הסתיימה. 
היתה לי הרגשה שהיחסים התקלקלו עקב חשיפת זהותנו,אבל הייתי נחושה לתקן אותם בשלב מאוחר יותר. 

סיימנו לשתות את הקפה של מנולו שהעלה לנו את טמפרטורת הגוף ל- 70 מעלות, והלכנו לקנות שתיה קלה .

בינתיים הכינו את הזירה. סימנו את המעגלים בצבע לבן, גרפו את החול, השעה כבר התקרבה לפתיחת הטורניר ואנחנו היינו נרגשות לקראת הפתיחה.....

המשך החוויות בפוסט הבא....

פזית