מה בין המורה אליעזר,הסופר או' הנרי והעיר מדריד?

כשלמדתי אנגלית בבית ספר היסודי היה לי מורה בשם אליעזר גוטנטג. אם יש מישהו שאפשר לקרוא לו מורה,זה האיש.
שיטת הלימוד שלו היתה יחודית ,מעניינת ומרתקת.
אני חושבת שממנו באה לי האהבה לשפות,או למען הדיוק הוא עורר את אשר היה חבוי בי.

אליעזר גוטנטג היה "מכריח" את תלמידי הככיתה להגיע אליו בשבת בבוקר הביתה לקבל ספר קריאה באנגלית. הוא הייה מקדיש את השבתות לקבל את תלמידיו בחדר העבודה שלו ,בבית ברחוב יחזקאל שנמצא בצפון דיזנגוף.
כולם הגיעו אליו (מלווים ע"י ההורים ,שהתקבלו בסבר פנים יפות על ידו ועל ידי אשתו).כולנו החלפנו ספרים אצלו ,איש איש לפי רמתו ולפי המלצתו.

אין ספק שמכיתה ג' ועד כיתה ח' הקריאה בספריו של אליעזר גוטנטג שיפרו את ידיעת השפה לאין ערוך וחשפו אותנו ליצירות שונות שספק אם הייתי קוראת אותן בעברית.
בחופש הגדול הוא המשיך לקבל אותנו בביתו והיינו צריכים להגיש לו 8 "בוק-רפורטס" book reports .
לכל שבוע חופש,ספר אחד.
קראנו את או' הנרי,את רואלד דאל ועוד. גם בכיתה הוא היה מספר לנו סיפורים בצורה מוחשית ומרתקת.
זה סוג המורים שלעולם לא שוכחים שמטביעים את חותמם בך לכל החיים.מורה לחיים!

ולמה נזכרתי באליעזר גוטנטג?

אני כרגע  במדריד ,אצל בני,. מן החלון נשקף נוף שהזכיר לי סיפור של או' הנרי. הסיפור נקרא "העלה האחרון"
the last leaff, וזה סיפור שהיה מעלה דמעות בעיני ומרגש אותי כל פעם מחדש. גם היום.

הנוף הוא פשוט מאוד. קיר לבנים חלק.

והרי הסיפור לפניכם:


העלה האחרון

מר ברמן חי בשכונה שקטה בעיר ניו יורק. הוא היה צייר ששאף כל חייו ליצור את יצירת המופת שלו,האחת והיחידה שתפרסם אותו.
בבניין שלו ,קומה מעליו חיו שתי נשים צעירות .
החורף הגיע,חורף קר וקשה.
אחת הנשים חלתה בדלקת ריאות קשה,ולמרות טיפול מסור של חברתה וביקוריו התכופים של הרופא אצלה,לא החלימה.
הייאוש החל מכרסם בה...היא ישבה והתבוננה על העץ שהיה בחצר הבית ועל עליו הנושרים.
יום אחד אמרה לחברתה: " כשהעלה האחרון יפול, אני אמות"
וכך ,במקום לנסות ולהחלים ולמלא את עצמה בתקווה,ישבה וצפתה בעלים הנושרים זה אחר זה.

גם מר ברמן ניסה לעודד את רוחה ולבקש ממנה להפסיק לחשוב על העץ,על עליו הנושרים ועל המוות.

אך לשווא! כלום לא עזר. "אני אמות כשהעלה האחרון יפול מן העץ" חזרה ואמרה.

הגיע היום: נותר עלה אחד על העץ.

הלילה ירד, הבוקר עלה, והיא פתחה את הוילון והנה העלה העיקש עומד עדיין על הענף ,מסרב ליפול.
" זה עניין של זמן..." אמרה. " הלילה הוא יפול..."
ושוב לילה, שוב בוקר, היא מסיטה את הוילון : והעלה עומד איתן ועיקש על הענף.

לאט לאט החלה להתאושש ולהתחזק עד שנרפאה כמעט לגמרי.
כשבא הרופא לבקר אותה והתפעל מהתאוששותה המפתיעה,הוא גם סיפר לה כי השכן מלמטה , מר ברמן, חולה מאוד
 "שעותיו ספורות...יש לו דלקת ריאות קשה.." אמר לה הרופא.

"מה קרה למר ברמן?" שאלה.
"אינני יודע מה הוא חשב לעצמו" אמר הרופא , " אבל כל לילה הוא יצא בקור המקפיא לצייר על קיר הלבנים בחצר הבית, לטענתו את יצירת המופת של חייו"

ואז היא הבינה: הוא צייר לה את העלה על הקיר החשוף, צייר אותו כל כך חי ואמיתי ונתן לה את חייה במחיר חייו.

זו היתה יצירת המופת של מר ברמן.

פזית