פלאזה דל סול וקשישי ספרד

חזרתי ממדריד אהובתי.
בכל פעם אני מגלה עוד משהו בעיר הזו וחוקרת אותה מהריצפה ועד לגגות.


"פלאזה דל סול" זו ככר בטבורה של מדריד.
ב- "סול" , כפי שמכנים אותה, ראיתי הפגנה של קשישים עם שלטים בידיהם.
כשאני אומרת קשישים, אז היו גם כאילו שנעזרו במקלות הליכה. בקיצור 70 +...
כמובן שהתקרבתי, הרי כל מה שמתרחש בעיר הזו מעניין אותי והתחלתי לקרוא את תוכן השלטים.

 לפתע אחד מהם החל לדבר במגאפון .הוא דיבר בצורה ברורה ומתוך כאב.  הקשבתי לדבריו ואז החלו כולם להצביע אל עבר בניין גדול ושוב זעקו את מחאתם. הפעם במקהלה.

 התרגשתי . התרגשתי וצילמתי.

על מה היתה המחאה? 

כדי להבין זאת נלך קצת אחורה בזמן.......

מלחמת אזרחים עקובה מדם התרחשה בספרד בין השנים 1936 ל- 1939.
המאבק היה על צורת השילטון ואופייה של ספרד.
מצד אחד היו הרפובליקנים שרצו מדינה דמוקרטית ומאידך גיסא, היו הלאומניים שרצו מדינה עם משטר ריכוזי חזק, משטר פאשיסטי.

הרפובליקנים היו ברובם עירוניים ,חילוניים ואנשי רוח  , והלאומניים, אנשי כפר וביניהם מונרכיסטים .

איך זה הסתיים?

הרפובליקנים הובסו.
הלאומנים המנצחים השליטו בספרד דיקטטורה פשיסטית בהנהגת פרנסיסקו פרנקו..
מספר הקורבנות במלחמה זו היה רב.
 ההערכות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים, רבים מהם שלא בלחימה, כי אם בהוצאות להורג המוניות בהן נקטו שני הצדדים.

 אינטלקטואלים ואמנים ספרדים רבים ( מבין הרפובליקנים, מתנגדי פרנקו)  נהרגו או יצאו לגלות, ואנשי כמורה רבים נרצחו. בין ההרוגים :  פדריקו גארסיה לורקה.
הכלכלה הספרדית נזקקה לשנים רבות על מנת להתאושש מנזקי המלחמה הזו,
והחברה הספרדית נותרה אף היא שסועה ומחולקת, והייתה נתונה במשך שנים רבות לדיקטטורה פשיסטית,
וזאת, אף לאחר חלוף עידן הדיקטטורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. ליתר דיוק עד 1975 שנת מותו של פרנקו.

הטראגי שבסיפור הזה הוא,שגם משפחות בינן לבין עצמן היו שסועות בין שני המחנות ואח לא היסס לרצוח את אחיו או להסגיר אותו על רקע של האידאולוגיה. 

יצירות רבות נעשו או נכתבו לאחר המלחמה ובמהלכה.  למשל, פיקאסו צייר את ה גרניקה המפורסמת .

 גרניקה היתה עיירה שנמחתה כליל ע"י הגרמנים  הנאצים.  הם הפציצו את העיר על מנת לתמוך בלאומנים, אשר הונהגו בידי הגנרל פראנקו , ובו בזמן שימשה ההפצצה זירת ניסויים לקראת יישום טקטיקת "מלחמת הבזק" הגרמנית.
לאחר ארבע שעות של הפצצה העיר הושמדה. פיקאסו שהושפע מהאירועים צייר את התמונה המפורסמת הזו שמוצגת
במוזיאון "ריינה סופיה" במדריד ,ושהיתה לי את הזכות לראות אותה.

אמנים נוספים הושפעו מהמלחמה הנוראית הזו.פבלו נרודה,המשורר הצ'יליאני כתב על המלחמה וכן ג'ורג' אורוול וארנסט המינגווי.
וגם הציירים סאלבדור דאלי וחואן מירו הושפעו מן הזוועות.

זה היה במאמר מוסגר כדי שתבינו את עוצמת הארועים.

                               עמק הנופלים 

עמק הנופלים ( Valle de los Caídos) הוא אתר הנצחה גדול ומרשים לחללי מלחמת האזרחים בספרד.
ב- אפריל 1940 במלאת שנה לניצחונו הודיע הגנרל פראנקו על כוונתו להקים אתר הנצחה לחללי המלחמה. המקום שנבחר היה במקום בולט ברכס הרים  כ-50 ק"מ צפונית-מערבית לבירה מדריד.
אלפי אסירים פוליטיים משורות הרפובליקנים גויסו לעבודת כפייה זו.
העבודה נעשתה בתנאים פרימיטיביים ונמשכה 18 שנים.
עשרות נהרגו ונפצעו במהלך העבודה שעיקרה הייתה חציבת הבזיליקה הארוכה בעולם בסלע ההר.
האתר נחנך ב 1959 במלאת 20 שנה לסיום המלחמה.

קבורים שם 40,000 אזרחים וחיילים . רבים מאילו שבנו את המונומנט הענק הזה קיפחו שם את חייהם. הבזיליקה הזו
נבנתה בדם של האסירים הללו שהפכו לעבדים של פרנקו.

היום הספרדים סולדים מהאתר הזה שהוקם בדם.

נחזור לפלאזה דל סול: 

האזרחים הקשישים שראיתי מבקשים לפתוח בחקירה על הטבח שבוצע בתקופת המלחמה ובתקופת שילטונו של פראנקו.
הבניין שעליו הצביעו הקשישים, עונו וגם נעלמו אזרחים ספרדיים שנחשדו כמתנגדי השילטון וזאת גם לאחר תום המלחמה.

ככל הנראה לעולם לא מאוחר למחות  , והכאב לא נמוג עם השנים.

זו היתה טעימה ראשונה ממדריד.
מי שרוצה לקרוא ספר שנכתב ברוח התקופה האפילה ההיא מוזמן לקרוא
את "הריקוד של סוניה" מאת ויקטוריה היסלופ.

פזית

למה להוציא להורג עגלה תמימה ? פרשת שופטים.

בפרשת השבוע "שופטים" מופיע נושא שנקרא "עגלה ערופה" .

למה לערוף ראש של עגלה רכה ותמימה?

בימים הקדומים, כאשר היה מבוצע רצח ולא נודעה זהות הרוצח , היה נהוג לקחת עגלה ,לערוף את ראשה 
ליד נחל סמוך לעיר בה בוצע הרצח , וע"י כך לכפר על אנשי הקהילה שלא חטאו . 

וכך יאמרו זקני העיר לאחר העריפה: 

"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה
וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:
כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'
וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל"

ולאחר זאת ,קובעת התורה: "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.."

למעשה מה שאנו מבינים מהטקס הזה ,הוא שאחריות על רצח/פשע  מוטלת על כל העם. 

יש אחריות קולקטיבית למעשה, כאשר זהות הרוצח/פושע לא ידועה.

עריפת ראש העגלה באה לנקות את החפים מפשע שלא ידעו ועשו דבר. 

עד כאן נשמע בסדר והגיוני. 

 אבל, 

לעיתים ידינו לא ביצעו את המעשה, אך התעלמותנו ושתיקתנו תרמו לביצועו . 

למשל : 

נשים המוכות ע"י בעליהן וסופן הוא דבר ידוע מראש , אבל אנחנו שתקנו ולא דיווחנו. 

התעלמות ממפגעים בכביש, שיכולים לגרום לתאונות דרכים - ראינו ולא דיווחנו. 

ההשלמה עם החינוך הירוד שמקבלים ילדים היום בבתי הספר - ידענו ולא מחינו. 

פורנוגרפיה שנחשפים אליה ילדים באמצעות האינטרנט- ידענו ולא התמודדנו , שכן הסמכות ההורית 

הולכת ומצטמצמת . 

וישנם עוד מקרים בהם ידנו לא היתה במעל, אבל בכל זאת יש לנו חלק בפשע שקרה. 

שום עגלה ערופה לא יכולה לנקות את ידיו של ראש עיר שהתעלם ממפגעים בטיחותיים בעירו,

או את ידיו של שכן ששמע זעקות שבר מהדירה הסמוכה ושתק , 

או את ההורה שיודע שילדו חשוף לתכנים קשים באינטרנט ולא רצה להתמודד ,שכן תש כוחו.

אף אחד מאילו לא יוכל להגיד את המשפט :  וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:

אז אל תעצמו עיניים ותחרישו . 

אם ראיתם ושמעתם ,תגידו. תלחמו. כי אם לא, גם בכם יש אשמה. 

שתהיה שבת שלום 

פזית.

מריו בנדטי : סנוניות ,חלומות ומבטים.

בהיותי מאוהבת בשפה הספרדית, ( כאילו שלא ידעתם..) אני  קוראת  סיפורים ושירה של יוצרים לטינים.
בלימודי במכון "סרוונטס" ניתחנו בזמנו שירים ויצירות שונות ומופלאות.  זה היה פשוט תענוג! 
אני רוצה לשתף אתכם . ממש להביא טעימה , ואולי לעורר סקרנות. 


נתחיל במריו בנדטי. 

מריו בנדטי נולד בשנת 1920 בפאסו דה לוס טורוס, אורוגוואי. 

בשנת 1973 גלה מארצו מסיבות פוליטיות וחי בארגנטינה, בפרו, בקובה ובספרד.

החל בשנת 1985 מחלק בנדטי את חייו בין מדריד ומונטוידאו.

בנדטי כתב מסות, סיפורים, שירה, מחזות, תסריטים, פזמונים, מאמרי ביקורת ספרותית ומאמרים עיתונאיים. הוא פירסם יותר מחמישים ספרים, ויצירתו תורגמה לעשרים ושלוש שפות. 

בנדטי נחשב לא רק לאחד מגדולי הכותבים האורוגוואים של כל הזמנים, אלא גם לאחד מהמשפיעים ביותר על הספרות והשירה בשפה הספרדית.

רציתי להביא לפניכם טעימה מכמה משפטים מענגים שאתרגם לכם : 

Las golondrinas

que parece que vuelven

no son las mismas

הסנוניות , שנדמה כי חזרו  

  הן לא אותן סנוניות 

.שחלפו קודם לכן

El sueño que se repite

nos da ganas de soñar

para saber cómo sigue

החלום שחוזר שוב ושוב 

נותן לנו חשק לשוב ולחלום

כדי לדעת מה הוא צופן בהמשך....

Cada vez que te vayas de vos misma

No destruyas la vía de regreso

Volver es una forma de encontrarse

Y así verás que allí también te espero

בכל פעם שאת מתרחקת מעצמך,

אל תהרסי את דרך החזרה

לחזור , זו הדרך להתוודע לעצמך,

וכך תראי, ששם  בקצה הדרך, אמתין לך....

Los ojos cambian

nunca la mirada.

   

 ,העיניים משתנות 

אך המבט, לעולם לא! 






זו היתה טעימה. מקווה שערבה לחיככם. 


פזית 

מעיל אדום, אייכמן וחליפה כחולה.

ביום שישי בערב ראיתי כתבה בערוץ 1, ב "יומן" , על  שופט בית משפט העליון  גבריאל בך. 

הוא שימש  כאחד התובעים במשפטו של אדולף אייכמן . 

גבריאל בך סיפר כי כשחקר את אחד העדים, הנ"ל סיפר כי ראה את בתו נלקחת ע"י הנאצים ,והוא עמד חסר אונים והתבונן בה .

 הילדה היתה לבושה במעיל אדום ולכן הוא יכל לעקוב אחריה . הוא תיאר איך נעץ את עיניו במעיל האדום וראה אותה מתרחקת, ואיתה מתרחק כתם הצבע של מעילה, מתרחק  וקטן עד שהפך לנקודה קטנה מרחוק ולבסוף נעלם. 

וגבריאל בך, אז פרקליט צעיר, מהרהר באותו רגע בבתו שלו, אורלי, שלה קנה לפני שבועיים מעיל אדום , והוא קופא על מקומו , לא מסוגל להמשיך לתחקר את העד ועוברות דקות ארוכות עד שהוא מתעשת וחוזר לעצמו. 

במהלך המשפט הציג גבריאל בך סרט שערך ובו מתוארות זוועות שביצעו הנאצים ,שתועדו על ידיהם. הסרט היה קשה לצפיה, וגבריאל לא היה מסוגל לצפות בו ולכן נעץ את מבטו באדולף אייכמן, כדי לראות כיצד הוא מגיב. 

שום שריר בפניו של אייכמן לא זע ולא נע. אבל לפתע, האיש החל להיות נסער ודיבר בהתרגשות  בגרמנית ,תוך ניפנוף ידיים ,עם השומר שישב לידו . 

לאחר שנסתיימה ישיבת בית המשפט שאל גבריאל בך את השומר על מה היתה הסערה..התשובה שהוא קיבל הדהימה אותו.

אייכמן קבל על כך שנתנו לו ללבוש את החליפה האפורה  המרופטת ולא את החליפה הכחולה , והתלונן על כך שהיהודים  לא מקיימים את ההבטחות שנתנו לו בעניין הזה. 

פשוט לא יאומן. 

או שכן? 

סיפור אמיתי... מה בין המלאך רפאל ואחותי ממדריד?

לפעמים קורים לנו דברים שנותנים לנו סטירה לפנים,מעירים אותנו ואנו חשים שהם לא קרו סתם.

אספר לכם מה קרה אתמול לאחותי שחיה במדריד. 

כל המשפחה חזרה מבילוי משפחתי והיתה בדרכה ברגל לכיוון הבית.
שלא כהרגלם, במקום לרדת ברחוב הראשי הלכו ברחוב צר יותר שמקביל לו.
היה פשוט בלתי אפשרי ללכת על המדרכה והם נאלצו לרדת כל הזמן לכביש, עד שחואן, בעלה של אחותי,
התייאש וביקש לחזור לדרך המלך תוך מעבר בסימטה צרה.

סימטה שסמוכה לביתם ושמעולם לא עברו בה. הסמטה נקראת san rafael .

ומי הוא רפאל? 


לפי האמונה היהודית זהו מלאך הממונה על הרפואה. לפי מסורת חז"ל, היה בין שלושת המלאכים שניצבו לפני אברהם, והוא המלאך שריפא את אברהם אבינו לאחר שנימול. המיתולוגיה הנוצרית גם מקבלת את יכולות הריפוי המיוחדות למלאך רפאל, ואף כאן הוא מוכר כמלאך שריפא את אברהם אבינו בשליחות האל. אולם תפקידו במלכות השמיים אינו קשור באופן ישיר לריפוי, אלא לעצם השליחות. המלאך רפאל הוא הממונה על המסעות והשליחויות, והוא השומר על הנוסעים בדרכים.


נחזור לאחותי בסמטה: 


לפתע היא הבחינה במשהו מוכר מבצבץ מתוך פח אשפה.
 ברגע הראשון היא לא יחסה לזה חשיבות והמשיכה ללכת, אבל משהו משך אותה לחזור על עקבותיה ולבדוק מה זה. 


לתדהמתה, כשפתחה את הפח, ראתה שם זרוקים טלית ותפילין. נרגשת מהמציאה הלא צפויה לקחה אותם ושמה בשקית . 
כשבעלה העיר לה  ,מה פתאום היא נוברת בפח ומוציאה את הטלית והתפילין שהיו רטובים מהזבל אמרה לו : " אתה יודע כמה אנשים מתו כדי שיוכלו להחזיק בטלית ,תפילין וספר תנ"ך..." 


מה הסיכויים שתעבור בסימטה שלא פסעת בה בחייך, שנקראת ע"ש מלאך אלוהים ולמצוא את אחד הדברים הכי מקודשים ליהדות ...בחג הפסח..


לא יכול להיות שהיא לא כוונה לשם מלמעלה ....

חג שמח

פזית

כבד את אביך ואת אימך- הדיבר החמישי

 רוצה להביא לכם משהו שהקריא יהורם גאון בתכניתו המופלאה ביום שישי בצהריים.

האמת, כתבתי את הפוסט הזה מזמן ולא פירסמתי.

 ומדוע עכשיו כן?

 בתכנית "ארץ נהדרת" העלו עכשיו דמות של ילדה בשם קשת ליבליך, שמצליחה להוציא אותי משיווי משקל והמערכון איתה כלל לא מצחיק אותי מכיוון שיש בו הרבה מן האמת לצערי הרב. שוב, אני יודעת שזו פרודיה , אבל משקפת כל כך את ההתנהגות של חלק מהילדים היום להוריהם.

הנה הסיפור: 

כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע.
ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה.


מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. מצבו הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר – "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות".

הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא. שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.


כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בזוית העין. למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל.

נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט. יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו בחיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות: "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל".

המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם. למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.


באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.

שבת שלום 

ילד של שבת

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת מאוד מאוד את יהורם גאון.
(אני חושבת שגם הוא יודע זאת כבר...)

כל יום שישי בין 1 ל- 3 ברשת ב'  הוא מגיש  תכנית יפהפיה.
תכנית שגורמת לי לתגובות מוקצנות  : הן לדמוע מהתרגשות או לעיתים לפרוץ בצחוק.

אני לא מוותרת על השעתיים המענגות האילו , ואם לא הייתי בקרבת מקלט רדיו בשעות הללו ,אני מקשיבה לתכנית המוקלטת באינטרנט , באתר של רשת ב'.
בשבילי זהו תענוג צרוף.
אז ראשית תודה ליהורם על השעתיים המקסימות, ועכשיו אני רוצה להביא לכם סיפור קטן שהוא סיפר היום:

ילד של שבת

בפעם הבאה שתראו ילד שהוא קצת צולע, קצת פוזל או קצת מגמגם – אל תצחקו עליו..... אולי הוא ילד של שבת....  

מאז גיל 4 אני מגמגם. כשהייתי ילד גמגמתי מאוד מאוד. עד כדי כך שלפעמים לא יכולתי ממש לדבר. לצד זה הייתי ילד מאוד נמרץ, המון חברים, ספורטאי מצטיין ותלמיד לא רע.... 
בקיצור – ילד די שמח....יחד עם זאת – בכל פעם שהיה איזשהו ריב בחבורה, בכל פעם שמישהו רצה לפגוע – תמיד היה את כלי הגמגום. וזה עבד. תמיד.  

בכל אופן – יום אחד, בגיל 6, חזרתי הביתה כולי בוכה. לא רציתי לדבר עם אף אחד. רק בכיתי. 
בערב, אבא שלי חזר מהעבודה. אמא שלי סיפרה לו שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. הוא נכנס אלי לחדר ושאל מה קרה. לא עניתי. הוא המשיך. לא עניתי. 
בסוף אמרתי לו שאני שונא את אלוהים..... אני חושב שהוא לקח את זה קצת קשה.... 

בבוקר – אבא שלי העיר אותי עם סיפור:  

למעלה בשמיים יש מפעל ענק של תינוקות. כל המלאכים עובדים בקצב מסחרר, סביב השעון, ומייצרים תינוקות לכל העולם. הלחץ בעבודה מטורף. יש להם הזמנות מסין, מיפן, אמריקה ואירופה, אפריקה ואפילו אוסטרליה. וכן, כן... גם מישראל.... 

בכל אופן, העבודה רבה, הזמן קצר, והכל חייב להיות מדוייק. למלאכים יש מתכונים מיוחדים ליצירה של כל סוג וסוג של ילדים. יש חומר שכל, חומר יופי, חומר גובה. יש חומרים לתכונות טובות, יש חומרים לתכונות רעות. הכל מדוייק. יש גם מכונות ענקיות, ממש בגודל של כל החדר. 
המלאכים עובדים קשה כל יום, מבוקר ועד ערב. כמעט בלי הפסקות. ישנים במשמרות, אוכלים בעמידה. כל השבוע.  

ואז... ביום שישי... קצת לפני הצהריים... נשמע בשמיים קול צלצול עדין. המלאכים מכבים את מכונות ייצור הילדים, מכבים את האור במפעל התינוקות והולכים להתארגן לקראת השבת. 
כל מלאך מתקלח במקלחת חמה. אח"כ כולם הולכים לישון שנת צהריים. לקראת ארוחת השבת לובשים המלאכים כנפיים חגיגות, הילה מיוחדת לשבת, בגדים לבנים. 

את הארוחה מכין אלוהים, והיא מלאת כל טוב, אוכל ושתיה. המלאכים מספרים סיפורים. אלוהים גם. כולם שרים, רוקדים, נרגעים. אח"כ כולם הולכים לישון – כולם הרי עייפים משבוע העבודה הקשה.... בבוקר, כולם ישנים. 

אבל מי לא עייף? נכון – אלוהים. אבל גם אלוהים לא עובד בשבת.... הוא לא עושה גשם ולא עושה שמש, לא עושה שלום וגם לא מלחמות. הוא לא מחליט החלטות ולא מכנס ישיבות.... הכל עובד בצורה אוטומטית.... אז משעמם לו....  

אז אלוהים מתגנב, בלי שאף אחד שם לב, למפעל התינוקות. הוא אוסף שאריות חומרי ילד מכל השולחנות, הולך לו לשולחן צדדי, ומכין לו ילד לבד.  

וכשאלוהים עושה משהו – הוא עושה אותו הכי טוב שאפשר, בלי מתכון, בלי תכנון.... מכל הלב.... 

אז הוא שם יותר חומר שכל, ויותר חומר אופי, ויותר חומר יופי.... הוא שם רק תכונות טובות....  

ואז – אלוהים מבין שהוא עשה ילד מושלם מדי. והוא הרי לא יכול לשלוח לעולם ילד מושלם. כי כולם ידעו מיד שאת הילד הזה עשה אלוהים. 

אז הוא עושה בילד פגם קטן, לא חשוב, זניח.... ילד אחד הוא עושה קצת צולע, ילד אחר הוא עושה קצת פוזל. 

וכן – ילד אחר הוא עושה קצת מגמגם.... 
  
לילדים האלה קוראים ילדים של שבת... ואתה מיכאל.... 
אתה ילד כזה..... ילד של שבת....   

בפעם הבאה שתראו ילד שהוא קצת צולע, קצת פוזל או קצת מגמגם – אל תצחקו עליו..... אולי הוא ילד של שבת....  

שבת שלום

פזית