מה לנדודי השינה שלי ולכפר קאסם?

זה לא חדש לכל מי שמכיר אותי שאני לא ישנה טוב בלילות, אבל לא באתי לספר לכם על נדודי השינה שלי.

אז ככה: לילה אחד בשעה שתיים אני מקיצה כרגיל. הטלויזיה פתוחה ועל המרקע שיעור לתלמידי תיכון בהנחיית רוביק רוזנטל.  הנושא: הטבח בכפר קאסם. ממש נושא שלא מתאים לצפות בו בלילה, אבל הייתי מרותקת לזה כמו מגנט.

אני שמעתי על האירוע הזה אבל לא ידעתי פרטים מדוייקים. רוביק רוזנטל ,שהוא סופר ועיתונאי ועוסק בחקר השפה העברית ובבלשנות,חקר את הפרשה וגם כתב עליה ספר.הייתי רוצה להביא לכם את העובדות.

אז האירוע שהיה,כך היה  :

בשנות החמישים היו היישובים הערביים שלאורך הקו הירוק נתונים תחת ממשל צבאי. ב־29 באוקטובר 1956, היום הראשון למלחמת סיני (מבצע קדש), הורה פיקוד מרכז להטיל עוצר על הכפרים הערביים באזור המשולש הקטן, שהיו סמוכים לגבול הירדני. העוצר הוטל במסגרת כוננות לקראת האפשרות של מלחמה עם ירדן.

מפקד החטיבה שהוצבה באזור, אל"מ יששכר שדמי, החליט על דעת עצמו להקדים את שעת כניסת העוצר מהשעה 21:00 לשעה 17:00, אך הודעה על כך נמסרה למוכתרים של הכפרים הערביים רק חצי שעה לפני כניסת העוצר לתוקפו.

התושבים הערביים שעבדו מחוץ לכפריהם, לא ידעו דבר על העוצר, והחלו לחזור לבתיהם עם חשיכה, לאחר שעת כניסת העוצר.

גדוד משמר הגבול בפיקודו של רס"ן שמואל מלינקי, שסופח לחטיבה של שדמי, קיבל משימה לאכוף את העוצר ב-8 כפרים ערביים בגזרה הדרומית של "המשולש הקטן".

לאחר מעשה טען מלינקי, שבשיחה אישית שקיים עם המח"ט לפני תחילת הפעולה, הוא שאל כיצד יש לנהוג בתושבים ערביים שאינם יודעים על קיום העוצר, ותשובת שדמי היתה: "אללה ירחמו" (בערבית: אלוהים ירחם עליהם, ברכה מוסלמית על המתים).

בקבוצת פקודות שקיים מלינקי עם מפקדי הפלוגות והמחלקות שלו, הוא העביר להם הוראות ברוח דומה.
 בתגובה לשאלות מספר קצינים, הוא הינחה אותם במפורש לירות על מנת להרוג בכל ערבי שימצא מחוץ לביתו לאחר שעת כניסת העוצר "ללא סנטימנטים", כולל תושבים החוזרים מעבודתם מחוץ לכפרים.

למרות ההוראות הברורות שנתן מלינקי לקציניו, כמעט כולם הפעילו שיקול דעת, ולא פעלו בהתאם להנחיותיו.

מפקד הפלוגה הצפונית של הגדוד, יהודה פרנקנטל, דחה על דעת עצמו את שעת כניסת העוצר בחצי שעה, והורה למפקדי המחלקות שלו לא לירות בכפריים החוזרים מעבודתם לאחר כניסת העוצר, אלא ללוותם לבתיהם.

מפקד הפלוגה הדרומית, יהודה לוי, לא שינה אמנם את פקודות המג"ד, אך אישר למ"מים שביקשו ממנו הנחיות, לפעול בהתאם לשיקול דעתם.

 מתוך 8 מפקדי מחלקות של הגדוד, רק סגן גבריאל דהאן, שפיקד על המחלקה שפעלה בכפר קאסם, קיים את הפקודה שניתנה לו כלשונה. חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מתושבי הכפר, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. בנוסף לכך נהרגו בתוך הכפר עוד ארבעה תושבים. תושבי הכפר מונים בנספים גם אדם שמת משבץ לאחר ששמע על מות בנו בטבח, ואת עוברה של אישה הרה שמתה בטבח, ומגיעים ל-49 נספים.

מדובר בפועלים תמימים שחזרו לביתם אחרי שעות העבודה, לא היו מודעים להקדמת שעת העוצר ונורו בדם קר.

מזעזע.

בינואר 1957 הועמדו לדין 11 חיילים וקצינים שהיו מעורבים בטבח בכפר קאסם. גזר הדין במשפטם ניתן באוקטובר 1958. שמונה מהנאשמים הורשעו ונדונו לתקופות מאסר ממושכות (7 עד 17 שנה), אך אף אחד מהם לא ריצה את מלוא תקופת מאסרו.

בפסק דינו במשפטם של מבצעי הטבח קבע השופט בנימין הלוי מהי "פקודה בלתי חוקית בעליל", שעל החייל לסרב לציית לה כאשר היא ניתנת לו.

אני מצטטת את עדותו של סגן נמרוד למפרט שפיקד על מחלקה שנשלחה לכפר ברא (בגבול ירדן ישראל) שמספר כיצד הפעיל את שיקול דעתו נוכח הפקודה הקטלנית:

"כל אחד נסע לכפר שלו, ואני עם חיילי היחידה שלי הגענו לכפר ברא", מספר למפרט. "דבר ראשון, בעשרה לחמש הלכתי לבית המוח'תאר. הוא היה אדם מבוגר והוא הקשיב כשאמרתי לו שעומדת לפרוץ מלחמה, ושהחל מהלילה יוקדם העוצר והוא מתחיל עכשיו. הוא אמר לי שאנשים מהכפר צריכים לחזור יותר מאוחר. הוא דיבר על זקן שאמור להגיע בשבע בערב. לא הבטחתי לו דבר באותו מעמד, אבל בלבי החלטתי שלא אירה. חשבתי שזה לא אנושי לירות באנשים חפים מפשע. יגיע זקן בעגלה מפתח תקוה, איך אפשר לירות בו? היה לי ברור שזה בניגוד לפקודה שנתן מלינקי. היה לי ברור שההוראות של מלינקי היו באמת לרצוח אנשים בדם קר. לא יכולתי להשלים עם זה וכאשר היה צריך להוציא את הפקודה לפועל, לא יכולתי".
"למה לא יריתי? זו שאלה", אומר למפרט כיום. "הרי קיבלתי פקודה לירות בכל מי שיפר את העוצר ויימצא מחוץ לביתו. לא יריתי כי לא הרגשתי שהכפריים הללו הם אויב. למרות שהייתי ממש ילד, כבן 22, היה לי ברור שאסור לירות באזרחים ושזאת פקודה בלתי חוקית".

אין הרבה מה להוסיף על מה שהבאתי כאן לפניכם. אילו העובדות .

אני רוצה רק לצטט את מה שאמר רוביק רוזנטל בסופה של אותה הרצאה לתלמידי התיכון:

 " מה שהיה הוא שלמעלה ,אנשים זלזלו בחיי אדם.זלזלו במחשבה או ביכולת להבין שלמטה יש כפריים תמימים שאתה מכניס אותם למלכודת מוות בדם קר ,בלי להבין למה זה עלול לגרום. הם סמכו על זה, יש מושג בעברית ,בסלנג,  "יהיה בסדר, נסתדר, הרי אף אחד ממש לא ירה בהם" ככה חשב מלינקי (מפקד משמר הגבול) .  אבל אף אחד מהמפקדים לא יצר מצב, חוץ מפרנקנטל ( מפקד הפלוגה הצפונית)  של : "אני חייב למנוע מהאנשים האילו לעשות את זה" . מי שעמד למטה, זה גבי דהאן ( מפקד המחלקה שהיתה בכפר קאסם) ,ובעיקר שלום עופר (שוטר בגדוד) פעלו בעיקר מתוך תאוות רצח.  שלום עופר היה הדמות, מבחינת ההיררכיה של הפיקוד,כמעט הכי למטה.   כל המערכת, בפקודות הלא מרוסנות ובאי המחשבה מה יהיה,והאוירה הכללית שהיתה באותה תקופה כלפי הערבים בישראל, כל זה יצר את התנאים לכך ששלום עופר עמד ואיתו שוטרים שעשו את זה איתו בשמחה ( וככה הם סיפרו על זה)  וירו בדם קר ב 43 כפריים .

אנחנו יכולים להבין מזה 2 דברים : האחד ,שלאירוע כזה ,אשר אין עליו ויכוח, שזה היה אירוע נורא והיה צריך למנוע אותו, יש שני אחראים. אילו מלמעלה: מפקדים עד למעלה למעלה שלא מנעו את הטבח במחשבה תחילה ובתבונה. אבל גם החיילים הפשוטים יש להם אחריות וחייבים היו להבין שיש דברים שאסור להם לעשות "


השבוע ראיתי בתכנית "עובדה" כתבה כואבת,על חייל ש "הלשין" על חבריו לנשק בנוגע להתנהגותם הבלתי אנושית ומשפילה שלא לצורך לפלשתינאים.  זה אומנם לא טבח בדם קר, אבל הזלזול באדם ובכבודו ,גם אם הוא מוגדר כ "אוייב" יכול להוביל למעשים חמורים יותר. ואני בטוחה שאת זה אנו לא רוצים.

וכולי תקווה שכך יהיה.

פזית