2010? זה נשמע כמו שנה מן העתיד. כולם עושים סיכומים ואני עשיתי לי מין רשימה, ספירת מלאי שכזו של חוויות.
1962: הורי חוזרים מנסיעה בת חודשיים בחו"ל. נסענו לקבל אותם בנמל חיפה ואני זוכרת שכל הדרך צעקתי: "זו לא אמא שלי, זו לא אמא שלי...." הייתי קשורה מאוד לאמא ומאוד מפונקת והנטישה כנראה היתה קשה.
1966: זוכרת שנסענו לקבל את דוד, אח של אימי שנפגע בתאונה על אניה, ונשאר משותק בפלג גופו התחתון ,מנמל-התעופה "לוד" .ראיתי איך מורידים אותו במין מנוף מהמטוס ואני זוכרת את אימי בוכה, ואני יחד איתה.דוד גר אצלנו בבית שנה, ואימי ואבי טיפלו בו במסירות עד שרכש עצמאות. על דוד אני אכתוב רשימה נפרדת,כי יש המון מה לספר.
1967: היתה מלחמה והיינו יורדים למקלט (כן, בתל-אביב) כשהיתה נשמעת אזעקה. אני זוכרת שבילינו לילה שלם בקומת קרקע אצל השכן הלפרין ,כגלל שלא שמענו את צפירת הארגעה.
אמא שלי היתה צובעת את החלונות בצבע כחול כדי שהאור לא יבצבץ החוצה....קראו לזה "האפלה". מתנדבים של הג"א היו הולכים ברחוב וצועקים : " לכבות את האור...." וכולם היו מצייתים ללא ערעור.
1968: התחלנו לטייל ברחבי הארץ , כי הארץ לפתע התרחבה. נסענו לרמת הגולן ולירושלים. כן, גם לבית לחם,קלקיליה ,חברון ,שכם... היום זה נשמע כמשהו בלתי אפשרי... מדע בדיוני.
1973 : מלחמת יום כיפור ואנחנו במקלט ברחוב טשרניחובסקי המומים מההתפתחויות. אני זוכרת שאבי הדפיס את ספרי החללים של צה"ל וכל בית הדפוס היה מגוייס תחת צו למשימה הזו. אותנו שלחו מבית הספר למלא שקים של חול בחוף תל-ברוך.
1975: פעם ראשונה שנסעתי לחו"ל עם אבי. לאירופה.האמת, שהיום אני בטוחה שהייתי נהנית הרבה יותר מהטיול. הייתי צעירה ותמימה ואולי לא נפעמתי מספיק מהמקומות ההיסטורים שביקרתי בהם. היום לעמוד למרגלות הקוליסיאום היה מרגש אותי יותר מאז. בטוח.
1978: צבא. מדים. אנשים משכבות אוכלוסיה שונה. משמעת. קשיחות של מפקדים. שמירה בלילה. כוננות. מבצע ליטאני. ביקור סאדאת. רס"ר נפתלי. משק"ית חן. רגילות. למרוח לק על הצפרניים ביום שישי ולהוריד אותו במוצאי שבת.
לגהץ מדים. לקום כל בוקר בחמש. מסדרי בוקר.
מה אומר? טוב שהיה וטוב שנגמר. לפחות שנה אחרי שהשתחררתי עוד היו לי מחשבות על תורנויות השמירה בלילה והבטן היתה מתהפכת.
1980: בנק לאומי מאז ועד היום . הבית שלי . אתם יכולים להכנס לקישור ולקרוא.
בנק לאומי הבית שלי
1982: מלחמת לבנון. סניף רש"י שבו עבדתי היה בסוף שבוע בשפיים. זה היה 4 ליוני, מסוקים והליקופטרים טסו מדרום לצפון ולהיפך ללא הפסקה. לא הבנו מה קורה בהתחלה.אח"כ כבר הכל התברר לכולם.
1984: כפירי שלי נולד. חיים שלי. האהבה שלי.
1985: פירוק הנישואים. תחילת ההתמודדות עם גידול בני ויציאה לעצמאות ודרך חדשה. במקרה הזה הפירוק היה חיובי מאוד לגבי.
1989: חומת ברלין נופלת. זוכרת את המראות המרגשים.עדיין לא קולטת את המשמעות. 10 שנים לאחר מכן הייתי בפראג ושם ראיתי את החגיגות המקומיות לנפילת החומה.
1990: קיבלתי גט! בשעה טובה לאחר עינויי דין רבים. נשבעתי שכף רגלי לא תדרוך יותר ברבנות. בכל אופן לא בכניסה מרחוב אורי.אני זיכרת שאת מתן הגט חגגתי יחד עם חברתי נורית ואבי גל בבית הקפה של רביבה וסיליה ברמת השרון.
1992: מנחם בגין נפטר.באותה תקופה למדתי באוניברסיטה הפתוחה, ותוך כדי לימוד והכנת מטלה על יוון העתיקה,שמעתי את החדשה העצובה. מודה: ראיתי את הלויה בטלויזיה ובכיתי.
1994 : נובמבר .ערוץ 2 מתחיל את שידוריו ואני צופה במשדר הראשון: "החמישיה הקאמרית" . באותה שנה, אוגוסט, הכיתה של הבן שלי זוכה בתחרות ה "הכיתה המעופפת" בערוץ הילדים והבן שלי לוקח אותי איתו לפריז וליורודיסני יחד עם המנחים יעל אבקסיס ועודד מנשה.
1995: חזרתי לגור בדירה בבניין בבית הורי. טשרניחובסקי. איזה כיף.
רביעי לנובמבר מוצאי שבת ,אני רואה טלויזיה ופתאום מגיעה הידיעה על ההתנקשות ברבין.אני שנמנעת בדרך כלל מהסתובבויות מיותרות בעיר הלכתי גם לראות את ככר "מלכי ישראל" דאז ואת נוער הנרות. התרגשתי עד מאוד.
1997:אסון המסוקים. אני לא אשכח היכן שמעתי את החדשה הזו. ישבתי בבית קפה שנקרא "רגטה" שהשקיף על שפת הים בתל-אביב , גשם ורוח בחוץ, אני שותה קפה חם ופתאום הטלויזיה ברקע משדרת את הידיעה הזו.
1998: ישראל בת 50. חרגתי ממנהגי להשאר ספונה בבית ויצאתי ל"ככר מלכי העיריה" (כלשון הגששים) , עם כובע כחול לבן ענק חגגתי והתרגשתי.
כל יום עצמאות מרגש אותי.הזיקוקים מעלים דמעות בעיני, וטקס הדלקת המשואות חונק את גרוני כל פעם מחדש. אני אוהבת את המדינה שלנו ולא חשוב מה יגידו וישמיצו. מרתיח אותי שאומרים: "מדינה מחורבנת" או ביטויים דומים לאילו. אני מרגישה שזה עולב בי באופן אישי. ( נכון שזה תמים ונאיבי? אבל כך אני מרגישה).
חוץ מ-50 שנה למדינה: דנה אינטרנשיונל נתנה לנו ניצחון גדול באירוויזיון. באותה תקופה היא התגוררה 2 בתים ממני ברחוב טשרניחובסקי, והרחוב התמלא בצוהלים ומעריצים שעמדו מתחת למרפסת ביתה והריעו לה. היא בודאי שמעה אותם עד בירמינגהאם שבאנגליה.
2001: ישבתי בבית עם אימי וראינו את הסדרה "היפים והאמיצים" . כן . אופרת סבון מטומטמת. פתאום הופסק השידור והתמונות התחלפו בשיקופיות של בנייני התאומים. מאז, כל העולם השתנה. שום דבר לא חזר להיות אותו דבר
מה אומר? כל מה שבא אחרי כן נראה לי כל כך קרוב וברור שאין לי מה לכתוב . מה שכן, אני זוכרת היטב את שנת 2000 . את החשש מבאג 2000 ואת התחושה שבשעה 12 בלילה משהו איום ונורא יקרה. אחרי שראיתי שנשארתי בחיים ,שום תאריך לא יכול להפחיד אותי.
אז שתהיה שנה טובה לכולם.
פזית
1962: הורי חוזרים מנסיעה בת חודשיים בחו"ל. נסענו לקבל אותם בנמל חיפה ואני זוכרת שכל הדרך צעקתי: "זו לא אמא שלי, זו לא אמא שלי...." הייתי קשורה מאוד לאמא ומאוד מפונקת והנטישה כנראה היתה קשה.
1966: זוכרת שנסענו לקבל את דוד, אח של אימי שנפגע בתאונה על אניה, ונשאר משותק בפלג גופו התחתון ,מנמל-התעופה "לוד" .ראיתי איך מורידים אותו במין מנוף מהמטוס ואני זוכרת את אימי בוכה, ואני יחד איתה.דוד גר אצלנו בבית שנה, ואימי ואבי טיפלו בו במסירות עד שרכש עצמאות. על דוד אני אכתוב רשימה נפרדת,כי יש המון מה לספר.
דוד ואני
1967: היתה מלחמה והיינו יורדים למקלט (כן, בתל-אביב) כשהיתה נשמעת אזעקה. אני זוכרת שבילינו לילה שלם בקומת קרקע אצל השכן הלפרין ,כגלל שלא שמענו את צפירת הארגעה.
אמא שלי היתה צובעת את החלונות בצבע כחול כדי שהאור לא יבצבץ החוצה....קראו לזה "האפלה". מתנדבים של הג"א היו הולכים ברחוב וצועקים : " לכבות את האור...." וכולם היו מצייתים ללא ערעור.
1968: התחלנו לטייל ברחבי הארץ , כי הארץ לפתע התרחבה. נסענו לרמת הגולן ולירושלים. כן, גם לבית לחם,קלקיליה ,חברון ,שכם... היום זה נשמע כמשהו בלתי אפשרי... מדע בדיוני.
1973 : מלחמת יום כיפור ואנחנו במקלט ברחוב טשרניחובסקי המומים מההתפתחויות. אני זוכרת שאבי הדפיס את ספרי החללים של צה"ל וכל בית הדפוס היה מגוייס תחת צו למשימה הזו. אותנו שלחו מבית הספר למלא שקים של חול בחוף תל-ברוך.
1975: פעם ראשונה שנסעתי לחו"ל עם אבי. לאירופה.האמת, שהיום אני בטוחה שהייתי נהנית הרבה יותר מהטיול. הייתי צעירה ותמימה ואולי לא נפעמתי מספיק מהמקומות ההיסטורים שביקרתי בהם. היום לעמוד למרגלות הקוליסיאום היה מרגש אותי יותר מאז. בטוח.
1978: צבא. מדים. אנשים משכבות אוכלוסיה שונה. משמעת. קשיחות של מפקדים. שמירה בלילה. כוננות. מבצע ליטאני. ביקור סאדאת. רס"ר נפתלי. משק"ית חן. רגילות. למרוח לק על הצפרניים ביום שישי ולהוריד אותו במוצאי שבת.
לגהץ מדים. לקום כל בוקר בחמש. מסדרי בוקר.
מה אומר? טוב שהיה וטוב שנגמר. לפחות שנה אחרי שהשתחררתי עוד היו לי מחשבות על תורנויות השמירה בלילה והבטן היתה מתהפכת.
בנק לאומי הבית שלי
1982: מלחמת לבנון. סניף רש"י שבו עבדתי היה בסוף שבוע בשפיים. זה היה 4 ליוני, מסוקים והליקופטרים טסו מדרום לצפון ולהיפך ללא הפסקה. לא הבנו מה קורה בהתחלה.אח"כ כבר הכל התברר לכולם.
1984: כפירי שלי נולד. חיים שלי. האהבה שלי.
1985: פירוק הנישואים. תחילת ההתמודדות עם גידול בני ויציאה לעצמאות ודרך חדשה. במקרה הזה הפירוק היה חיובי מאוד לגבי.
1989: חומת ברלין נופלת. זוכרת את המראות המרגשים.עדיין לא קולטת את המשמעות. 10 שנים לאחר מכן הייתי בפראג ושם ראיתי את החגיגות המקומיות לנפילת החומה.
1990: קיבלתי גט! בשעה טובה לאחר עינויי דין רבים. נשבעתי שכף רגלי לא תדרוך יותר ברבנות. בכל אופן לא בכניסה מרחוב אורי.אני זיכרת שאת מתן הגט חגגתי יחד עם חברתי נורית ואבי גל בבית הקפה של רביבה וסיליה ברמת השרון.
1992: מנחם בגין נפטר.באותה תקופה למדתי באוניברסיטה הפתוחה, ותוך כדי לימוד והכנת מטלה על יוון העתיקה,שמעתי את החדשה העצובה. מודה: ראיתי את הלויה בטלויזיה ובכיתי.
1994 : נובמבר .ערוץ 2 מתחיל את שידוריו ואני צופה במשדר הראשון: "החמישיה הקאמרית" . באותה שנה, אוגוסט, הכיתה של הבן שלי זוכה בתחרות ה "הכיתה המעופפת" בערוץ הילדים והבן שלי לוקח אותי איתו לפריז וליורודיסני יחד עם המנחים יעל אבקסיס ועודד מנשה.
רביעי לנובמבר מוצאי שבת ,אני רואה טלויזיה ופתאום מגיעה הידיעה על ההתנקשות ברבין.אני שנמנעת בדרך כלל מהסתובבויות מיותרות בעיר הלכתי גם לראות את ככר "מלכי ישראל" דאז ואת נוער הנרות. התרגשתי עד מאוד.
1997:אסון המסוקים. אני לא אשכח היכן שמעתי את החדשה הזו. ישבתי בבית קפה שנקרא "רגטה" שהשקיף על שפת הים בתל-אביב , גשם ורוח בחוץ, אני שותה קפה חם ופתאום הטלויזיה ברקע משדרת את הידיעה הזו.
1998: ישראל בת 50. חרגתי ממנהגי להשאר ספונה בבית ויצאתי ל"ככר מלכי העיריה" (כלשון הגששים) , עם כובע כחול לבן ענק חגגתי והתרגשתי.
כל יום עצמאות מרגש אותי.הזיקוקים מעלים דמעות בעיני, וטקס הדלקת המשואות חונק את גרוני כל פעם מחדש. אני אוהבת את המדינה שלנו ולא חשוב מה יגידו וישמיצו. מרתיח אותי שאומרים: "מדינה מחורבנת" או ביטויים דומים לאילו. אני מרגישה שזה עולב בי באופן אישי. ( נכון שזה תמים ונאיבי? אבל כך אני מרגישה).
חוץ מ-50 שנה למדינה: דנה אינטרנשיונל נתנה לנו ניצחון גדול באירוויזיון. באותה תקופה היא התגוררה 2 בתים ממני ברחוב טשרניחובסקי, והרחוב התמלא בצוהלים ומעריצים שעמדו מתחת למרפסת ביתה והריעו לה. היא בודאי שמעה אותם עד בירמינגהאם שבאנגליה.
2001: ישבתי בבית עם אימי וראינו את הסדרה "היפים והאמיצים" . כן . אופרת סבון מטומטמת. פתאום הופסק השידור והתמונות התחלפו בשיקופיות של בנייני התאומים. מאז, כל העולם השתנה. שום דבר לא חזר להיות אותו דבר
מה אומר? כל מה שבא אחרי כן נראה לי כל כך קרוב וברור שאין לי מה לכתוב . מה שכן, אני זוכרת היטב את שנת 2000 . את החשש מבאג 2000 ואת התחושה שבשעה 12 בלילה משהו איום ונורא יקרה. אחרי שראיתי שנשארתי בחיים ,שום תאריך לא יכול להפחיד אותי.
אז שתהיה שנה טובה לכולם.
פזית
3.jpg)
4 תגובות:
נראה שעשית סיכום של ארבעת העשורים האחרונים. אהבתי וגם גיליתי דברים שלא ידעתי עלייך :))))))))))))
שנה מקסימה,מלאה בשמחה ,אהבה
"כל שתבקשי לו יהי.."
הייתי מרותקת למסך מספר דק'.
נהנתי לקרוא את הסיכום שלך.
מדהים!
הי פזית !
הסיכום שלי לגבי הבלוג שלך לשנת 2010
הוא 10 .
אני עוקב ונהנה ובעיקר מהביקור שלך בדרבי
והעיקר שהאדומים ניצחו
שנה אזרחית טובה .
סיכום יפה שמראה איך החיים האישיים שלך עליות ומורדות משתלבים בארועים בארץ ובעולם, ולמדתי להכיר צדדים נוספים שלך, שלא ידעתי,אבל את 2010 אין עדיין מה לסכם,אלא לאחל לכולנו, בריאות,אושר ועושר, ושיקרו רק דברים טובים ונעימים, כי דברים רעים באים לבד......י צ ח ק ....
הוסף רשומת תגובה