סיפור אמיתי... מה בין המלאך רפאל ואחותי ממדריד?

לפעמים קורים לנו דברים שנותנים לנו סטירה לפנים,מעירים אותנו ואנו חשים שהם לא קרו סתם.

אספר לכם מה קרה אתמול לאחותי שחיה במדריד. 

כל המשפחה חזרה מבילוי משפחתי והיתה בדרכה ברגל לכיוון הבית.
שלא כהרגלם, במקום לרדת ברחוב הראשי הלכו ברחוב צר יותר שמקביל לו.
היה פשוט בלתי אפשרי ללכת על המדרכה והם נאלצו לרדת כל הזמן לכביש, עד שחואן, בעלה של אחותי,
התייאש וביקש לחזור לדרך המלך תוך מעבר בסימטה צרה.

סימטה שסמוכה לביתם ושמעולם לא עברו בה. הסמטה נקראת san rafael .

ומי הוא רפאל? 


לפי האמונה היהודית זהו מלאך הממונה על הרפואה. לפי מסורת חז"ל, היה בין שלושת המלאכים שניצבו לפני אברהם, והוא המלאך שריפא את אברהם אבינו לאחר שנימול. המיתולוגיה הנוצרית גם מקבלת את יכולות הריפוי המיוחדות למלאך רפאל, ואף כאן הוא מוכר כמלאך שריפא את אברהם אבינו בשליחות האל. אולם תפקידו במלכות השמיים אינו קשור באופן ישיר לריפוי, אלא לעצם השליחות. המלאך רפאל הוא הממונה על המסעות והשליחויות, והוא השומר על הנוסעים בדרכים.


נחזור לאחותי בסמטה: 


לפתע היא הבחינה במשהו מוכר מבצבץ מתוך פח אשפה.
 ברגע הראשון היא לא יחסה לזה חשיבות והמשיכה ללכת, אבל משהו משך אותה לחזור על עקבותיה ולבדוק מה זה. 


לתדהמתה, כשפתחה את הפח, ראתה שם זרוקים טלית ותפילין. נרגשת מהמציאה הלא צפויה לקחה אותם ושמה בשקית . 
כשבעלה העיר לה  ,מה פתאום היא נוברת בפח ומוציאה את הטלית והתפילין שהיו רטובים מהזבל אמרה לו : " אתה יודע כמה אנשים מתו כדי שיוכלו להחזיק בטלית ,תפילין וספר תנ"ך..." 


מה הסיכויים שתעבור בסימטה שלא פסעת בה בחייך, שנקראת ע"ש מלאך אלוהים ולמצוא את אחד הדברים הכי מקודשים ליהדות ...בחג הפסח..


לא יכול להיות שהיא לא כוונה לשם מלמעלה ....

חג שמח

פזית

כבד את אביך ואת אימך- הדיבר החמישי

 רוצה להביא לכם משהו שהקריא יהורם גאון בתכניתו המופלאה ביום שישי בצהריים.

האמת, כתבתי את הפוסט הזה מזמן ולא פירסמתי.

 ומדוע עכשיו כן?

 בתכנית "ארץ נהדרת" העלו עכשיו דמות של ילדה בשם קשת ליבליך, שמצליחה להוציא אותי משיווי משקל והמערכון איתה כלל לא מצחיק אותי מכיוון שיש בו הרבה מן האמת לצערי הרב. שוב, אני יודעת שזו פרודיה , אבל משקפת כל כך את ההתנהגות של חלק מהילדים היום להוריהם.

הנה הסיפור: 

כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע.
ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה.


מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. מצבו הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר – "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות".

הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא. שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.


כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בזוית העין. למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל.

נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט. יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו בחיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות: "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל".

המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם. למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.


באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.

שבת שלום