הייתי רוצה לתת לכם מעט רקע על מלחמות הפרים לפני שאני ממשיכה לספר לכם על חוויותי מן הזירה. תקראו עד הסוף וגם תגלו כיצד מתקשרים סקס וחושניות למלחמה בין האדם והחיה.
מאיפה זה מגיע?
זוהי מסורת איברית קדומה: מלחמות הפרים אכן החלו בתקופות עתיקות מאד והתפתחו כחלק מהתרבות הספרדית.
השבטים האיבריים שהתגוררו בספרד בתקופות הפרה-היסטוריות נהגו להעלות את הפר, שהיה סמל לחוזק ולחסינות, כקורבן לאלים.
בתקופה הרומית איבדה הלחימה את משמעותה הדתית והפכה למקור של בידור והנאה לצופים.
מלחמה בפרים מעל גבם של סוסים הייתה עיסוק מכובד בקרב אבירי ספרד בימי הביניים.
המוטיב של השור הלוחם היה קיים הרבה לפני הקורידה ( קורידה זו מלחמת פרים).
יש משהו סמלי בדמותו של השור בתרבויות הים תיכוניות:
השור היה סמל לכוח, לגבריות, דרך הארמונות המינואים שבכרתים ועד לתמונת השור הזועק ב"גרניקה" של פיקאסו.
( הייתי גם בכריתים בארמון המינואי, וזכיתי גם לראות את ה"גרניקה" לפני 3 חודשים במוזיאון במדריד -מי שרוצה לקרוא קצת יותר על המינוטאורוס של כריתים ,אני מצרפת קישור לפוסט קודם שלי שהקדשתי לו ,וזאת בהיותי חובבת מיתולוגיה כפי שכולכם יודעים. הכנסו לקישור : אגדה יוונית - המינוטאורוס )
איך מגיעים הפרים לזירה?
את השוורים מגדלים בכרי דשא ומרעה במרחב שבין סלמנקה לסיודד ריאל, והם נהנים מחופש כמעט מוחלט. בהגיעם לגיל שנתיים לערך, נשפטת יכולת הלחימה שלהם במבחן תעוזה – הטיינטה (tienta). ולאחר ארבע שנות התחשלות ודיאטה עשירה הם גדולי ממדים וחזקים באופן חריג. זוהי חווה המתמחית בגידול שוורים למטרה זו ובעליה טוענים בדרך כלל שהם ממיינים ובוחרים את השוורים בעלי התכונות התוקפניות. מומחים לתחום, המכונים אספיסיונאדס (aficionados), בוחנים בכלים מקצועיים את איכויותיה של כל חוות בקר כזו.
כיצד הפכה מלחמת הפרים לספורט כה פופולארי ועממי?
במשחקי האבירים שקדמו למאה ה-18, התגרו הרוכבים בפר, ובדרך כלל לא המיתוהו. צורת קרב זו , נהוגה עד היום במקומות מסוימים בספרד (ובעיקר בפורטוגל. בגרסה זו, מכונה הלוחם רֶחוֹנְדוֹר (rejoneadors).
מלכי בורבון שהגיעו לספרד במאה ה-18, לא אהבו את השעשוע הזה ומלחמת הפרים חדלה להיות ספורט אצילים והפכה לשעשוע של "עמך". כך התהוותה, ברונדה (Ronda), כנראה, בסוף המאה ה-18, הגרסה הנוכחית, מלחמת פרים רגלית.
אביה של מסורת קרב זו הוא פרנסיסקו רוֹמֶרוֹ, צאצא של שושלת לוחמי פרים מעולים. בני משפחתו ולוחמים מפורסמים אחרים עיצבו את הקורידה במהלך המאה ה-18 וה-19, עד לסגנון המוכר כיום. הלוחם הידוע, פרנסיסקו מונטֶז עיצב את המסורת המשלבת פיקָדוֹר (דוקר) רכוב על סוס, ומטאדור (נגזר מ-Matar, שבספרדית פירושו להרגו), הנלחם כשהוא עומד על רגליו.
אז נלחמו בפרים תוקפניים בני 5-6 שנים, שמשקלם כ-650 ק"ג.
חואן בלמונטה, לוחם מפורסם אחר, החליף אותם בפרים בני ארבע שנים, במשקל של 450 קילוגרם, כדי להפוך את הקרב לזריז, מהיר וחם יותר, וגם מבחן כוח טוב יותר למיומנות המטאדור.
בשנים האחרונות, חזרו להשתמש בפרים גדולים. נראה שהמשקל והעוצמה בכל זאת מרשימים יותר את הקהל.
כיצד ולמה הופכים להיות מטאדור?
לא פשוט להיות מטאדור. לשם כך לא די באומץ ובזריזות, יש לעבור גם הכשרה מקצועית.
הזוי ככל שיישמע, יש בספרד המודרנית של ימינו, ישנם בתי ספר מיוחדים, להכשרת לוחמים לקורידה.
בספרד, חולמים לא מעט ילדים על חליפה רקומה זהב, שור מובס לרגליהם והמונים מריעים להם בזירה.
כמו הילדים המתאמנים בסמטאות ניו יורק, כשהם חובשים כובעים שמצחיותיהם הפוכות, מתאמנים בהטבעת כדור לסל וחולמים להיות מייקל ג'ורדן; כך כאן, המטאדור הוא גיבור תרבות וסמל לאומי - צעיר, חזק, אמיץ, גברי, אהוב. מודל לחיקוי.
עד לפני שני עשורים, מי שחלם להיות מטאדור נאלץ להרחיק לאחת מחוות גידול הפרים הפזורות בעיקר בחבל אנדלוסיה, ולבקש להצטרף לצוות החווה, בתקווה שיום אחד ירשו לו להתאמן עם הפרים.
זה היה עסק משפחתי, ומרבית לוחמי הפרים היו באופן טבעי בני משפחה של מגדלי פרים או של מטאדורים
איך נעשית היום הכשרת המטאדור?
עם השינויים הכלכליים והחברתיים של המאה הנוכחית, ובעיקר עקב הנהירה לערים הגדולות, חל שינוי גם במסורת זאת. צעירים שגדלו בעיר התקשו לוותר על חייהם הנוחים ועל האפשרויות לרכוש השכלה מסודרת.
להיות עובד חווה במקום מרוחק מן המרכז כבר לא נחשב עניין אטרקטיבי.
אבל הדרישה להכשרה מקצועית בתחום זה לא פחתה; וכך נוסד ב-1975 במדריד, בית הספר המודרני הראשון למטאדורים.
שכר הלימוד סמלי; הלימודים מסובסדים על ידי הרשויות המקומיות, כדי שכל ילד בבירה הספרדית יוכל ללמוד. המגבלה היחידה היא גיל הקבלה. – 12 שנים. ההצלחה היתה מיידית. מאות צעירים נרשמו ללימודים, מוכנים לעבור מסלול מפרך של ארבע שנות לימוד, עבור הסיכוי הקלוש שיום אחד יזכו לעמוד בזירה, אחד על אחד מול ה"טורוס" האימתניים
נערותם של מטאדורים לעתיד מזכירה את זו של לוחמי הסומו ביפן, שכבר מגיל צעיר נתונים במשטר אימונים ובדיאטה חמורים. אלא שבמקום לייצר מכונות מלחמה עתירות שומן ושרירים, יוצאים מבית היוצר הספרדי לוחמים דקיקים, גמישים וחזקים, בעלי תנועות וגינונים הדומים לאלה של רקדני בלט - ביחס הפוך לפרים, שגם אותם בוחרים בגיל צעיר.
שימו לב לגזרה החטובה ולעמידה הגאה של המאטדור , ממש כמו רקדן בלט ,חנוט בחליפה הדוקה.
מה קורה כשמתחיל המופע?
בתכנית מופיעים שלושה לוחמים, כל אחד בשני קרבות.
הפעילות מתחילה בפָּסֶאוֹ, שהיא תהלוכה חגיגית של המשתתפים לצלילי מוזיקה במקצב הפסדובלה (Paso doble).
(אני יכולה להגיד לכם שזה היה מאוד מרגש לראות את טקס הפתיחה.)
את הפסאו , מנהיגים האָלְגוּסילֶס (Alguziles), עוזריו של נשיא הקורידה, ואחריהם הטוררוס (toreros).
מראה הסוסים המטופפים באצילות והלוחמים הלבושים בשלל צבעים הוא חזיון מרשים ויש בפסדובלה משהו מעורר ומרנין, הגורם לצופה להתרגש ולצפות בקוצר רוח לקראת הבאות.
מי זו ורוניקה?
במערכה הראשונה נכנס המטאדור לזירה, מצויד בקָפֶּאָה, שהיא מעיין שכמייה אדומה ורחבה (שנועדה לשלהב את הקהל, לא את הפר, שהוא עיוור צבעים).
לפי תגובות הפר מעריך המטאדור את מזגו, את פיקחותו ואת טיב תגובותיו.
אחד התרגילים המפורסמים בו נוקטים הלוחמים נקרא וֶרוֹניקָה, משום שבתרגיל זה, מתנופפת השכמייה כה קרוב לפני הפר, כפי שוורוניקה הקדושה הייתה קרובה לפניו של ישו.
אחרי כן, מגיעים הפיקדורים, כשהם רכובים על סוסים שצידם האחד מרופד כהגנה בפני התקפותיו של הפר.
בעזרת חניתות ארוכות, הם פוצעים אותו באזור שרירי הצוואר, כדי להגביר את תוקפנותו. אם מתגלה הפר כפחדן, מנופף נשיא הקורידה במטפחת ראש אדומה. בכך הוא מסמן שהדגלונים שייתקעו במפרקתו, יהיו בצבע שחור, המסמל בוז.
בשלב זה, מגיב הקהל לעתים בצעקות ובשריקות.
בתמונה למעלה זהו הפיקדור - ( אני צילמתי את התמונה....)
מה זה פר רע?
לעתים מכוונות קריאות הבוז נגד הפיקדור, שלדעת הקהל הגזים בדקירותיו, ולעתים, נגד הפר שלדעת הקהל היה "רע", כלומר, עצלן, מאופק ומסרב לספק את הסחורה שהם ביקשו לקבל.
באחד הקרבות, כפף הפר את גוו וקיבל את הדקירות בהכנעה. הקהל הגיב בגידופים ובשאגות "מאלו טורו" (פר רע). לעתים, מתגלה הפר כלוחם מעולה. יש פרים הנוגחים את הסוס בחוזקה, ואף מסוגלים להרימו בקרניהם ולהשליכו אל הקרקע. ברגע זה, כמו בכל רגע אחר שנשקפת סכנה למישהו, מגיחים כל המשתתפים, ומסיחים את תשומת ליבו של הפר, כדי לאפשר לפיקדור להימלט ולסוסו להיחלץ.
אני רוצה לספר לכם עובדה שהביא לידיעתי שמעון ידידי: במידה והפר עצל ולא מתחשק לו להילחם,חייבים להחליפו בפר עם קצת יותר מוטיבציה.
וכיצד מורידים את הפר מן הזירה? בשיטה הכי עתיקה בעולם: מכניסים לזירה פרות ולאחר מכן מניסים אותן לכיוון היציאה. הפר רודף אחריהן ויורד מן הזירה למכלאה.
במידה וזה לא מצליח : הפרות חוזרות שוב ושוב על התרגיל, עד שהפר פורש אחריהן בכבוד.
במערכה השניה בשלב השני נועצים הבנדריירים (banderlleros), שרבים מהם הם לוחמי פרים על סף פרישה, בנדריאס (banderillas) - קרסי פלדה במפרקתו של הפר.
אלה קבועים בקצותיהם של מוטות עץ קטנים, המקושטים בדגלים צבעוניים.
הבנדריירים המיומנים משתדלים להתקרב כמה שיותר אל מול ראש הפר, לתקוע את הקרסים ולהימלט מפגיעת קרניו.
נוסף על תפקיד זה, במצבים מסוכנים מוטל על הבנדריירים להסיח את דעתו של הפר מן המטאדור בעזרת צעיפים צהובים-סגולים. (ואני אומרת לכם, זה לא פחות מסוכן מתפקידו של המטאדור....)
במערכה השלישית והאחרונה של הדרמה מופיע המטאדור כשהוא מנופף במוּלֶטָה, אריג אדום המחובר למוט עץ.
הוא מברך את נשיא הקורידה, ומקדיש את הפר לאחד האישים החשובים בקהל (קשה שלא להרהר בגלדיאטורים שניצבו ברחבת הקולוסיאום ברומא ובירכו את הקיסר). ואז בידו השמאלית המואלטה וביד ימינו חרב, משליך המטאדור את כובעו וניצב מלא גאווה מול יריבו. בשלב זה זוכה המטאדור בדרך-כלל לקריאות עידוד.
אחת הדרכים לבדוק את אומץ ליבם של המאטאדורים היא לראות היכן הם בוחרים לבצע את המופע שלהם.
אלו שעושים זאת באמצע הזירה אמיצים יותר ממטאדורים שבוחרים להופיע בצידי הזירה קרוב לנקודות המילוט.
איך זה מסתיים?
המטאדור מפגין תנועות חדות ומהירות כשל רקדן פלמנקו, שעם מעט דמיון ניתן להשוותן לנסיקותיה של דבורה החגה ועוקצת במהירות, ועל כן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל.
רמתו של המטאדור נקבעת על פי השקט, השלווה, והאלגנטיות של תנועות הקרב שמבצע גופו, סמוך ככל האפשר לראשו של התוקף.
האקט האחרון בקרב נקרא אֶסְטוֹקָדָה. הפר עומד רועד, קצף עולה מפיו, ראשו מורכן, מבטו כבוי, ודומה שהוא מכיר כי בא קיצו, אך מחליט להלחם עד הרגע האחרון.
המטאדור עומד מולו, חרבו השלופה בידו, והוא מכוון אותה אל בין כתפיו של הפר, לנקודה מסוימת ליד המפרקת, שגודלה כמטבע.
חדירה דרכה תביא לפגיעה ישירה בליבו של הפר. באותו הזמן, על ידי נפנופי המולטה, מסיחה ידו השנייה, את תשומת לבו של הפר.
רק לעתים מצליח המטאדור לבצע את האסטוקדה בנעיצה אחת, מהירה ואלגנטית.
ברוב המקרים דוקר המטאדור את הפר פעמים רבות, עד שזה כורע באפיסת כוחות. אז לא נותר למטאדור אלא להתייצב מעל הפר המובס ולנעוץ בו את חרבו.
הקהל שופט את המטאדור ללא הרף. תנועות גוף זריזות או בריחה מפני הפר התוקף הן עברות שהקהל הספרדי המבין עניין אינו מוכן לסלוח עליהן. ומאידך, נפנופי מולטה מהירים במיוחד, התחמקות אלגנטית ואסטוקדה אמיצה ומהירה, יזכו את המטאדור במחיאות כפיים סוערות, ויעניקו לו את אחת מאוזני הפר, ובמקרים רבים גם את זנבו.
כשהמטאדור מפגין יכולת גרועה הוא יוצא מהזירה כשהוא חפוי ראש, כשהוא מלווה בשריקות ולפעמים גם בנאצות מפי הקהל המאוכזב.
בסיומו של קרב טוב, מנקודת מבטו של הקהל, ינופף נשיא הקורידה במטפחת כחולה. בכך יברך את הפר המת על אומץ הלב שהפגין, ויסמן למובילי הפרדות לגרור את הפגר סביב הזירה במצעד ניצחון. (ראו התמונה למטה... אני צילמתי)
סקס בזירה
כשלמדתי במכון "סרוונטס " בתל-אביב ספרדית, היתה לי מורה בשם ראקל שבאחד השיעורים נתנה לנו הסבר על מלחמות הפרים. אני זוכרת היטב את דבריה כי זו נראית לי נקודת מבט מעניינת ומרתקת.
ראקל סיפרה שהמטאדור למעשה משחק בדמות של אישה. הוא לבוש בבגדים צמודים וצבעיהם נשיים: גרביים ורודות, בגד מעוטר בזהב, צבעי אדום למינהם. כמו כן הוא מטשטש את אזור המפשעה,כך שיראה שטוח כמו אישה.
הגלימות הצבעוניות: ורוד ,צהוב ואדום הן כמו חצאית נשית מתנפנפת ועימה הוא מבצע צעדי ריקוד ומחול כמו רקדנית בלט או רקדנית פלמנקו. כובעו של המטאדור שחור ובשתי קצותיו 2 עיגולים שדומים לשיער אישה.
השור הוא הגבר שבמחול האכזרי הזה. קרניו הן סמל לאיבר המין הגברי שבא לנגח את האישה. גודלו ועוצמתו הן כשל גבר חזק ונחוש.
כך מתנהל לו משחק מקדים אירוטי בין הפר לשור. המטאדור עומד לעיתים מול פניו של השור ומבליט כלפיו את אזור החלציים בתנועה מתגרה.
קצרה היריעה מלספר את הכל. זה על קצה המזלג.
המשך החוויות מהזירה אפרסם בפוסט הבא
פזית
מקור : אתר הבית של גילי חסקין
3.jpg)
