סיפור אמיתי... מה בין המלאך רפאל ואחותי ממדריד?

לפעמים קורים לנו דברים שנותנים לנו סטירה לפנים,מעירים אותנו ואנו חשים שהם לא קרו סתם.

אספר לכם מה קרה אתמול לאחותי שחיה במדריד. 

כל המשפחה חזרה מבילוי משפחתי והיתה בדרכה ברגל לכיוון הבית.
שלא כהרגלם, במקום לרדת ברחוב הראשי הלכו ברחוב צר יותר שמקביל לו.
היה פשוט בלתי אפשרי ללכת על המדרכה והם נאלצו לרדת כל הזמן לכביש, עד שחואן, בעלה של אחותי,
התייאש וביקש לחזור לדרך המלך תוך מעבר בסימטה צרה.

סימטה שסמוכה לביתם ושמעולם לא עברו בה. הסמטה נקראת san rafael .

ומי הוא רפאל? 


לפי האמונה היהודית זהו מלאך הממונה על הרפואה. לפי מסורת חז"ל, היה בין שלושת המלאכים שניצבו לפני אברהם, והוא המלאך שריפא את אברהם אבינו לאחר שנימול. המיתולוגיה הנוצרית גם מקבלת את יכולות הריפוי המיוחדות למלאך רפאל, ואף כאן הוא מוכר כמלאך שריפא את אברהם אבינו בשליחות האל. אולם תפקידו במלכות השמיים אינו קשור באופן ישיר לריפוי, אלא לעצם השליחות. המלאך רפאל הוא הממונה על המסעות והשליחויות, והוא השומר על הנוסעים בדרכים.


נחזור לאחותי בסמטה: 


לפתע היא הבחינה במשהו מוכר מבצבץ מתוך פח אשפה.
 ברגע הראשון היא לא יחסה לזה חשיבות והמשיכה ללכת, אבל משהו משך אותה לחזור על עקבותיה ולבדוק מה זה. 


לתדהמתה, כשפתחה את הפח, ראתה שם זרוקים טלית ותפילין. נרגשת מהמציאה הלא צפויה לקחה אותם ושמה בשקית . 
כשבעלה העיר לה  ,מה פתאום היא נוברת בפח ומוציאה את הטלית והתפילין שהיו רטובים מהזבל אמרה לו : " אתה יודע כמה אנשים מתו כדי שיוכלו להחזיק בטלית ,תפילין וספר תנ"ך..." 


מה הסיכויים שתעבור בסימטה שלא פסעת בה בחייך, שנקראת ע"ש מלאך אלוהים ולמצוא את אחד הדברים הכי מקודשים ליהדות ...בחג הפסח..


לא יכול להיות שהיא לא כוונה לשם מלמעלה ....

חג שמח

פזית

כבד את אביך ואת אימך- הדיבר החמישי

 רוצה להביא לכם משהו שהקריא יהורם גאון בתכניתו המופלאה ביום שישי בצהריים.

האמת, כתבתי את הפוסט הזה מזמן ולא פירסמתי.

 ומדוע עכשיו כן?

 בתכנית "ארץ נהדרת" העלו עכשיו דמות של ילדה בשם קשת ליבליך, שמצליחה להוציא אותי משיווי משקל והמערכון איתה כלל לא מצחיק אותי מכיוון שיש בו הרבה מן האמת לצערי הרב. שוב, אני יודעת שזו פרודיה , אבל משקפת כל כך את ההתנהגות של חלק מהילדים היום להוריהם.

הנה הסיפור: 

כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע.
ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה.


מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. מצבו הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר – "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות".

הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא. שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.


כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בזוית העין. למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל.

נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט. יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו בחיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות: "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל".

המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם. למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.


באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.

שבת שלום 

ילד של שבת

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת מאוד מאוד את יהורם גאון.
(אני חושבת שגם הוא יודע זאת כבר...)

כל יום שישי בין 1 ל- 3 ברשת ב'  הוא מגיש  תכנית יפהפיה.
תכנית שגורמת לי לתגובות מוקצנות  : הן לדמוע מהתרגשות או לעיתים לפרוץ בצחוק.

אני לא מוותרת על השעתיים המענגות האילו , ואם לא הייתי בקרבת מקלט רדיו בשעות הללו ,אני מקשיבה לתכנית המוקלטת באינטרנט , באתר של רשת ב'.
בשבילי זהו תענוג צרוף.
אז ראשית תודה ליהורם על השעתיים המקסימות, ועכשיו אני רוצה להביא לכם סיפור קטן שהוא סיפר היום:

ילד של שבת

בפעם הבאה שתראו ילד שהוא קצת צולע, קצת פוזל או קצת מגמגם – אל תצחקו עליו..... אולי הוא ילד של שבת....  

מאז גיל 4 אני מגמגם. כשהייתי ילד גמגמתי מאוד מאוד. עד כדי כך שלפעמים לא יכולתי ממש לדבר. לצד זה הייתי ילד מאוד נמרץ, המון חברים, ספורטאי מצטיין ותלמיד לא רע.... 
בקיצור – ילד די שמח....יחד עם זאת – בכל פעם שהיה איזשהו ריב בחבורה, בכל פעם שמישהו רצה לפגוע – תמיד היה את כלי הגמגום. וזה עבד. תמיד.  

בכל אופן – יום אחד, בגיל 6, חזרתי הביתה כולי בוכה. לא רציתי לדבר עם אף אחד. רק בכיתי. 
בערב, אבא שלי חזר מהעבודה. אמא שלי סיפרה לו שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. הוא נכנס אלי לחדר ושאל מה קרה. לא עניתי. הוא המשיך. לא עניתי. 
בסוף אמרתי לו שאני שונא את אלוהים..... אני חושב שהוא לקח את זה קצת קשה.... 

בבוקר – אבא שלי העיר אותי עם סיפור:  

למעלה בשמיים יש מפעל ענק של תינוקות. כל המלאכים עובדים בקצב מסחרר, סביב השעון, ומייצרים תינוקות לכל העולם. הלחץ בעבודה מטורף. יש להם הזמנות מסין, מיפן, אמריקה ואירופה, אפריקה ואפילו אוסטרליה. וכן, כן... גם מישראל.... 

בכל אופן, העבודה רבה, הזמן קצר, והכל חייב להיות מדוייק. למלאכים יש מתכונים מיוחדים ליצירה של כל סוג וסוג של ילדים. יש חומר שכל, חומר יופי, חומר גובה. יש חומרים לתכונות טובות, יש חומרים לתכונות רעות. הכל מדוייק. יש גם מכונות ענקיות, ממש בגודל של כל החדר. 
המלאכים עובדים קשה כל יום, מבוקר ועד ערב. כמעט בלי הפסקות. ישנים במשמרות, אוכלים בעמידה. כל השבוע.  

ואז... ביום שישי... קצת לפני הצהריים... נשמע בשמיים קול צלצול עדין. המלאכים מכבים את מכונות ייצור הילדים, מכבים את האור במפעל התינוקות והולכים להתארגן לקראת השבת. 
כל מלאך מתקלח במקלחת חמה. אח"כ כולם הולכים לישון שנת צהריים. לקראת ארוחת השבת לובשים המלאכים כנפיים חגיגות, הילה מיוחדת לשבת, בגדים לבנים. 

את הארוחה מכין אלוהים, והיא מלאת כל טוב, אוכל ושתיה. המלאכים מספרים סיפורים. אלוהים גם. כולם שרים, רוקדים, נרגעים. אח"כ כולם הולכים לישון – כולם הרי עייפים משבוע העבודה הקשה.... בבוקר, כולם ישנים. 

אבל מי לא עייף? נכון – אלוהים. אבל גם אלוהים לא עובד בשבת.... הוא לא עושה גשם ולא עושה שמש, לא עושה שלום וגם לא מלחמות. הוא לא מחליט החלטות ולא מכנס ישיבות.... הכל עובד בצורה אוטומטית.... אז משעמם לו....  

אז אלוהים מתגנב, בלי שאף אחד שם לב, למפעל התינוקות. הוא אוסף שאריות חומרי ילד מכל השולחנות, הולך לו לשולחן צדדי, ומכין לו ילד לבד.  

וכשאלוהים עושה משהו – הוא עושה אותו הכי טוב שאפשר, בלי מתכון, בלי תכנון.... מכל הלב.... 

אז הוא שם יותר חומר שכל, ויותר חומר אופי, ויותר חומר יופי.... הוא שם רק תכונות טובות....  

ואז – אלוהים מבין שהוא עשה ילד מושלם מדי. והוא הרי לא יכול לשלוח לעולם ילד מושלם. כי כולם ידעו מיד שאת הילד הזה עשה אלוהים. 

אז הוא עושה בילד פגם קטן, לא חשוב, זניח.... ילד אחד הוא עושה קצת צולע, ילד אחר הוא עושה קצת פוזל. 

וכן – ילד אחר הוא עושה קצת מגמגם.... 
  
לילדים האלה קוראים ילדים של שבת... ואתה מיכאל.... 
אתה ילד כזה..... ילד של שבת....   

בפעם הבאה שתראו ילד שהוא קצת צולע, קצת פוזל או קצת מגמגם – אל תצחקו עליו..... אולי הוא ילד של שבת....  

שבת שלום

פזית

כביש המנהרות, 3 לפנות בוקר ומה זה זגלמביה?

בשבוע שעבר ב- 3 לפנות בוקר חזרתי מירושלים .
אחי חובב פיספס את הפניה לכביש מס' 1 וזלגנו לכביש 443 .
זו הפעם ראשונה שאני נוסעת שם. 
הכביש היה ריק, חומות בשני צידיו, גדרות תייל, מגדלי שמירה  וכמו שציינתי בכביש היפה והמואר הזה אין כמעט מכוניות,וכפי שהבנתי ,מהסבריו של אחי , זה לא רק בגלל השעה המאוחרת. 
זהו כביש המנהרות המדובר שסבל התנכלויות מצד הפלסטינים ולכן  הוא לא פופולארי כל כך.

ככל שהוא הסביר לי יותר ,התכווצתי במושב וביקשתי שלא יספר לי דבר וחצי דבר על ארועי הכביש הזה. 


"רק תנהג" ביקשתי "ושנגיע הביתה". 

אבל גם מהנסיעה שם יצא משהו.

קרוב למודיעין  ראיתי שלט  גדול שמורה שמאלה ובו כתוב : "יער קדושי זגלמביה" .

מה זה? התעוררה סקרנותי .

לאחר שחזרתי לביתי ,לחוף המבטחים בטבורה של תל-אביב חיפשתי מיד מה זה " זגלמביה" . הרי מי שמכיר אותי יודע שלא הייתי נרדמת בלי לברר.
ובכן:

זגלמביה היא אזור גיאוגרפי- היסטורי בפולין המהווה עם אזורים נוספים בדרום פולין את פולין הקטנה.
זהו אזור תעשייתי מיושב בצפיפות הגובל בשלזיה.
 לאחר חלוקת פולין בשנת 1793, זגלמביה סופחה לפרובינציה של שלזיה, אך במהלך מלחמת נפוליאון צורפה זגלמביה לדוכסות ורשה.
 לפני מלחמת העולם השנייה ישבו באזור כ- 50 אלף יהודים שנרצחו בשואה.
ב- 12/8/1942 רוכזו כל היהודים של האזור ולאחר מיון המוני נשלחו למעלה מ- 10 אלפים מתוכם למחנה ההשמדה אושוויץ.
 זה יער שניטע ואנדרטה שהוקמה לזיכרם.


. 

זהו . עכשיו גם אתם יודעים. 
ארצנו משובצת לרוב באנדרטאות ויערות "לזכר....." 
אין מה לעשות . זו מהותנו . בזכות זה קיומנו. 
באירופה הככרות מלאים במונומנטים שהוקמו רק ליופי.....
יערות לא ניטעים שם. הם פשוט קיימים ולא לזכר אף אחד.


אבל אנחנו לא אירופה. וקיומנו לא מובן מאליו . אז חייבים לזכור ולא לשכוח!


שבת שלום לכולם


פזית

עמוס - הלביא שלי

הייתי בהלם לשמוע על מותו.
זה אדם שחשבתי שיחיה לנצח לאחר כל הגיהנום שהוא עבר.
חוץ מזה, מי הרשה לו למות?

את עמוס הכרתי כשהייתי בת 20 והתחלתי לעבוד בבנק לאומי סניף רש"י (רחוב רש"י פינת קינג ג'ורג) .
לעמוס היה חשבון בסניף ופעם תוך כדי שיחה הזמין אותי לראות הצגה שבה הוא שיחק שנקראה :"מחלקה 3 כיתה 1" .
ההצגה היתה בנווה צדק ,היה ליל חורף קר,ולאחר סיומה הסעתי אותו ואת מכרם ח'ורי הביתה, לרחוב סימטה אלמונית, ממש קרוב לביתי.

לעמוס היתה הופעה מרשימה : לבוש במעיל ארוך ,מגפי בוקרים וזוג עיניים ירוקות,ממש עיני חתול שהיו מנקבות את המבט של מי שמתבונן בהן. היה לו גם חיוך טוב על השפתיים וחכמת חיים של חתול רחוב.
גם מכרם ח'ורי וגם הוא עוד לא התפרסמו באותה תקופה. הם היו שחקנים בראשית דרכם וחברים טובים.

באותה תקופה סיפר לי עמוס שהוא מחפש דירה לשכור וגם שותף והחלטנו שנשכור דירה ביחד . ( לא , לא  היה קשר רומנטי למי שתוהה) חיפשנו ,מצאנו, לא מצאנו, לא יצא לפועל אבל מאז נשארנו ידידים.

כשהתפרסם בסדרה "מישל ספרא ובניו" והרוויח קצת כסף רכש דירה קטנה ברחוב יונה הנביא בדמי מפתח והיה מספר לי איך הוא משפץ אותה במו ידיו ,מרצף, צובע והכל תוך כדי חיוך עם המבט המתלהב בעיניים היוקדות והמהפנטות שלו.

לאחר מכן נסגר סניף רש"י,  והקשר נותק. קל היה לאבד קשר אז כי לא היו פלאפונים....
באותה תקופה עמוס החל להידרדר לסמים ונעלם מן האופק. הייתי קוראת עליו בעיתון מידי פעם וידעתי שהוא עבר תהליך גמילה בצרפת וחזר לארץ.

כשפגשתי אותו שוב במקרה ברחוב טשרניחובסקי.הוא עצר את הרכב לידי וסיפר לי שעכשיו הוא בסדר, וכי יש לו 4 ילדים משלוש נשים שונות,והוא חוזר עכשיו מסיבוב הגנים של הבוקר.
"דרך אגב " אמר לי " את יודעת שאחותי עובדת בסניף קריית גת בבנק לאומי"?

מידי פעם הייתי נתקלת בו ברחובות תל-אביב והיינו עוצרים ומדברים.
כל הצגה,כל סרט,כל סדרה שהופיע שמו כמשתתף היתה בסדר  עדיפות ראשון עבורי.
כולם ידעו סביבי שאני אומרת "עמוס משחק" למי הכוונה. לא היה צריך לפרט.


לפני כמה שנים אגף הרווחה שלנו בבנק לאומי הזמין את עמוס להופיע בהצגת יחיד שלו שגוללה את מסכת ההתמכרות שלו לסמים ואת סיפור תהליך הגמילה שלו. 
שעה וחצי הוא עמד על הבמה וגולל את סיפורו ונגע לכל אחד ואחד בעמקי הלב והרגש.
 גם במעמד הזה ניגשתי לדבר איתו וכשדרשתי בשלום אחותו, זו מבנק לאומי סניף קריית גת, סיפר לי כי היא נפטרה מסרטן . היתה בשנות ה-40 לחייה.

בהזמנויות אחרות פגשתי בו בקפה תמר בשינקין. תמיד החמאתי לו על ההצגות והסרטים שבהם הופיע והוא שמח לשמוע, כי לעמוס שום דבר לא היה מובן מאליו.

זוכרת אותו עם עיניים יוקדות, חיוך תמידי על הפנים, צניעות וטוב לב שאי אפשר לתאר, זה עמוס שלי. לביא שלי.

יהי זכרך ברוך. תחסר לי עד מאוד.

נערת בית הקפה ,הסוטה ואמא שלי

אמא שלי מכירה היטב את איזור אלנבי -טשרניחובסקי וכן את כל הדמויות המוזרות שמסתובבות שם.


לא חסרים שם תמהונים: נרקומן אחד שיושב מול בנק-לאומי ונותן הוראות לאילו שמושכים בכספומט,
נגנת האקורדיון שאתה מוכן לשלם לה כסף -רק שתפסיק לנגן כבר ! 
ה"מאכער" שקופץ מהחצר שליד בית הקפה "רולדין" ומנסה למכור לך שרשראות זהב מזוייפות, או שעון קארטייה "אמיתי" ועוד ועוד....


אבל בזמן האחרון היא שמה לב לגיבן אחד ,שמסתובב סביב כסאות בית הקפה, מחזיק טלפון סלולרי בידו,עושה את עצמו מדבר ומציץ מתחת לשולחנות כדי לראות מישהי שחצאיתה מופשלת ותחתוניה מבצבצים. 


יום אחד ,בזמן שאימי הסתובבה שם היא הבחינה בו ,מציץ כרגיל מתחת לשולחנות ,אבל הפעם היתה שם בחורה עם חצאית כל כך קצרה שביושבה, נגלו תחתוניה. 


מתוך תחושה של רצון טוב, ניגשה לבחורה ואמרה לה: " תשימי לב, יש כאן סוטה שמסתובב ומציץ לנשים. כדאי שתמשכי מעט את החצאית שלך כלפי מטה" 


ומה ענתה לה הבחורה? " אין דבר- שיהנה!" 


למותר להסביר שאימי היתה בהלם.


נו, מה יש לאמר? 


גם כאן נגמרו המילים. 


אולי כדאי להתלבש כך? מה דעתכם? 

פזית

מי זה טשרניחובסקי ומה הוא קשור למשטרת ישראל?

אמא שלי היא אזרח שומר חוק ואדם איכפתי. 


אם יש איזו שהיא מהומה ברחוב שלנו,היא טורחת ומתקשרת למשטרת ישראל. כמו שצריך. 


בחצי השנה האחרונה יצא לה להזעיק פעמיים שוטרים , שהגיעו ופתרו את הבעיות ( מדובר בעיקר ברעש בלתי מרוסן בשעות הקטנות של הלילה, או מריבה קשה בין שני הומלסים שהתקוטטו על הספסל מתחת למרפסתה).


משטרת ישראל החליטה שהיא צריכה לקבל משוב מן האזרחית פרידה לוי באשר לתפקודה . 
יפה מאוד. 
יוזמה מבורכת.
יש להדק את הקשר בין האזרח והמשטרה. 


וכך, לפני כשבוע,  מצלצל הטלפון בביתה של אימי. 


" שלום, אנחנו עורכים משאל קטן בקשר למשטרת ישראל " נשמע קולה של בחורה צעירה.
אימי ,שתמיד ששה לשתף פעולה, נענתה ברצון. 


" האם את מרגישה בטוחה בשכונה שלך? " שאלה הצעירה מן העבר השני של הקו


" כן בהחלט" ענתה אימי וניגשה לדלת לבדוק את מנעול הביטחון.


" האם משטרת ישראל נענית לקריאותייך בזמן סביר?" שאלה הבחורה  


"האם השוטרים מתייחסים אלייך יפה כשהם מגיעים"? הקשתה. 


" כן, הם מגיעים מהר ועושים את עבודתם כמו שצריך " החמיאה אימי למשטרת ישראל.


בדיוק כשהכל נראה אידיאלי, שאלה הסוקרת : " ובאיזה רחוב את גרה"? 


ואימי עונה : "רחוב טשרניחובסקי" 


מן הקו השני נשמע צחוק מתגלגל. 


"למה את צוחקת ?" שאלה אימי 


"כי השם הזה מצחיק.אף פעם לא שמעתי שם כזה..." ענתה הבחורה. 


אימי היתה בהלם.: "את לא ילידת הארץ?" 


"כן, אני כן ילידת הארץ" ענתה הצעירה המצחקקת. 


"ולא שמעת על שאול טשרניחובסקי, שהיה סופר ומשורר?" התפלאה אימי


"לא. פעם ראשונה שאני שומעת את השם הזה" חזרה הבחורה. 


מה אגיד לכם? אין לי מה להוסיף. 


זה רק מעציב אותי. 


פזית.