יום שבת, 28 בדצמבר 2013

ים של דמעות ונוסטלגיה , או ,מי זה רפי גבאי?

כשהייתי חיילת עבדתי תקופה כמלצרית במועדון 
שנקרא " הפרוטה והירח" שהיה ממוקם בחוף הילטון בתל אביב. 
היה קיים אז מושג שנקרא פיאנו-בר , שבו יושב פסנתרן 
ומנעים את השהות במועדון בנגינה על פסנתר, ואף שר . 
במועדון הזה, לפני ההופעה עצמה, ישב על הפסנתר
 איש יקר בשם רפי גבאי . 
הוא היה כבן 45 , אולי יותר? לא יודעת . ממרומי גיל 20 של אז היה נדמה לי שהוא מאוד מבוגר...
הוא ניגן בצורה אלוהית על הפסנתר והשיר שתמיד ביקשתי ממנו שינגן לי היה: "עפרה" . 
הוא הצליח לגרום לי לדמוע בכל פעם מחדש במיוחד שתמיד הייתי לוקחת את השיר העצוב-מתוק הזה למחוזות אישיים של רגשותי . 
לא ידעתי אז שרפי גבאי המוכשר הלחין את השיר : "ים של דמעות" ואת השיר "שארם-א-שייך" שהם כל כך מוכרים לנו . 
רפי גבאי נפטר די צעיר ומשום מה אין עליו שום תעוד ברשת . 
אז רפי,תודה על רגעים קסומים שחרוטים עדיין בליבי אחרי כל כך הרבה שנים .
אין פעם שאני שומעת את "עפרה" ודמותך לא עולה מול פני : ישוב באפלולית מול הפסנתר,
לוגם ויסקי ,
מעשן סיגריה,
מדבר ברכות 
ושר לי...
"עפרה" מוטי פליישר - מוזמנים להנות מהשיר הקסום .

יום ראשון, 15 ביולי 2012

הדובה הגדולה של מדריד ומה זה קשור לבר המקומי?

בלב מדריד , ב "פלאזה דל סול" עומד פסל של דב שאוכל פירות מעץ .
למעשה זו דובה והפסל הזה הוא סמלה של העיר מדריד.   הפירות על העץ נקראים מאדרוניו , ומדובר בפרי שהוא לא מוכר. יש שמנסים לפרש זאת כתות או פטל אבל זה פרי שונה לגמרי.
הסיבה שזהו סמלה של העיר היא ,ככל הנראה , משום שבסביבה של מדריד היו הרבה דובים בעבר .כמו כן, על דגל העיר מופיעה הדובה אוכלת מעץ המאדרוניו את פירותיו ומוקפת בשבעה כוכבים, כך שלמעשה שמדובר במערכת הכוכבים : הדובה הגדולה.

מן הפרי הזה, מאדרוניו, מייצרים ליקר טעים להפליא  שנמכר במקומות מאוד ספציפים בעיר.
את הליקר הזה שותים בכוסיות קטנות עשויות מואפל ששפתן טבולה בשוקולד!!!
טעים בצורה בלתי רגילה!



זה הבר המיוחד שבו אפשר לשתות ולקנות את הליקר.

אז בפעם הבאה שתהיו במדריד ... אל תפספסו... 

יום שלישי, 24 באפריל 2012

הבלדה לחובש שלי

בסניף שלי, סניף ככר המושבות , היה לי לקוח בשם יוסי חגואל. אדם צנוע, מלח הארץ . 
באחת משיחותנו , יום לפני יום הזכרון לחללי צה"ל , הוא סיפר לי שהוא נוהג לעלות כל יום זכרון לירושלים. 
כששאלתי מה הסיבה, סיפר לי כי חייו ניצלו במלחמת ששת הימים ע"י חובש קרבי בשם שלמה אפשטיין ,שגונן עליו בגופו וספג במקומו את כל רסיסי הפגז שהתפוצץ בקרבתם. 
במו כן סיפר לי שאת השיר "בלדה לחובש", מייחסים לסיפורם, למרות שהשיר נכתב 13 שנה קודם לכן. 
למותר לתאר את הרגשתי והתרגשותי . וככה ישבתי מולו ושאלתי עוד ועוד שאלות ודמעתי בלי סוף. 


אני רוצה להביא לכם את תמצית הסיפור ששוכן בליבי מאז בעצמה רבה : 

"פלוגתו של החובש, טוראי שלמה אפשטיין ז"ל, אשר פרצה משכונת בית ישראל לכיוון מוזיאון רוקפלר שליד חומת העיר העתיקה, נקלעה לתוך האש עוד בראשית דרכה. כבר במטחים הראשונים נפגעו כמחצית אנשיה והנותרים היו המומים.
 ברגעים אלה הפכו החובשים האלמוניים למנהיגים לחבורה השסועה. 



שלמה אפשטיין, שעד לאותה שעה היה חובש אלמוני, עשה רק את חשבון חבריו הזקוקים לעזרתו. בהתעלמו כליל מן הפגזים המתרסקים סביבו רץ מפצוע לפצוע, כשהוא חובש פצעים, מעודד, מנחם – עד שמצא את מותו.

 "הוא נתן לי את החיים", מספר יוסף חגואל, הצנחן, אשר נקלע אל תוך רחוב הדמים. שתי רגליו רוסקו ברסיסי פגזים, זב דם החל לחפש לעצמו מסתור. הוא שמע את הפגזים מתקרבים בשריקה וחבריו קראו לו לתפוס מחסה. רובם ככולם היו פצועים, שתרו בחשיכה למצוא לעצמם גבשושית כלשהי, תל עפר או  סלע, להסתיר מאחוריהם לפחות את הראש. יוסף חגואל לא יכול היה לעשות אפילו זאת. רגליו המרוטשות מיאנו להישמע לו. או אז, בחשיכה, הרגיש לפתע יד חמה על פניו וקול שקט אומר לו: "זה יהיה בסדר, אתה תבריא..."

"שלמה אפשטיין החובש שהכרתי בימי הכוננות, מספר חגואל,  כרע על ברכיו לידי, ליטף אותי, הוציא תחבושת וחבש את פצעיי, שמעתי קולות שקראו לו להסתלק, וידעתי שזהו זה, אני הולך למות. שלמה צעק לי "אל תדאג, אל תדאג", דחף אותי קצת והצמיד אותי לקיר .  חששתי שמא יעזוב אותי, ובאותו זמן רציתי שילך, וכי למה ימותו שניים?"

שלמה נשאר לצידו של חגואל עד שנשמעה שריקתו של הפגז הגורלי. שלמה גהר על חגואל הפצוע וחיפה בגופו על חברו. הפגז התפוצץ במרחק מטרים ספורים מהם, וגופו של שלמה אפשטיין קלט את רסיסיו. חגואל ניצל.

"אני זוכר בכל יום שאני חי בזכותו של שלמה אפשטיין", הוא מספר, "קיבלתי את החיים מאלוקים במתנה". ארבע שנים לאחר מלחמת ששת הימים נכרתה ברית דמים נוספת בין משפחת חגואל למשפחת אפשטיין. שלושה ימים לפני יום השנה נולד ליוסף בן בכור.  
 
"גם כאן אפשר לראות את יד ההשגחה, כי הלידה התעכבה והתעכבה, ובסוף אשתי ילדה בדיוק בתאריך הזה. ביום שהוצאתי את אשתי מבית החולים, עליתי לקבר של שלמה כפני שאני עושה כל שנה.

פגשתי שם שתי נשים ונער בן 13. הנשים, בנות דודות של שלמה, סיפרו לנער את הסיפור. אמרתי להן שאני החייל ששלמה הציל, וסיפרתי להם שנולד לי בן, ושנדרתי נדר לקרוא לבן הבכור שלי על שם שלמה ז"ל.

הן התרגשו מאוד. ביקשתי מהן להזמין את הוריו של שלמה לברית,
למחרת הן התקשרו ואמרו לי שכולם יגיעו, כ-30 בני משפחתו של שלמה. הפגישה היתה מרגשת במיוחד, אביו של שלמה ז"ל היה הסנדק של הבן שלי. " 


זו ה "בלדה לחובש" שלי. 

פזית 

 
 

יום שבת, 24 במרץ 2012

האח הגדול ... שלי





נולדתי בתל-אביב וגרתי בעיר עד לפני 8 חודשים.

לא היה לי קל לעזוב את העיר האהובה עלי ולעבור לגבעתיים " הרחוקה"  ואנשים לא האמינו כאשר עשיתי את הצעד הזה. 
התנחמתי בדבר אחד : שעדיין מידי יום אמשיך להגיע לרחוב אלנבי, לבנק לאומי, לסניף שלי וזה ימשיך להיות העוגן היציב שלי במעבר שעשיתי. 

אך מסתבר שאלוהים מזמן לנו הפתעות ושינויים על כל צעד ושעל.


פתאום, וזו המילה המדוייקת , הודיעו לי שעקב שינויים במערך של הבנק אני עוברת מהסניף שלי ל.....לוד !

הרגשתי כאילו שפכו לי מים קרים על הראש .... ברגעים הראשונים לא יכולתי לדבר .


(עכשיו אני מבינה מה זה כשאומרים על מישהו שהוא נאלם דום! )


אני לא מתביישת להגיד שמיררתי שלושה ימים בבכי והרגשתי חסרת אונים אל מול המערכת הגדולה.  

אי אפשר היה לנחם אותי.

היו לי בדיוק 10 ימים מיום ההודעה ועד לעזיבה.


איך בדיוק סוגרים מעגלים של 27 שנה ? זה בלתי אפשרי. הכל נשאר פתוח....
איך נפרדים מחברים לעבודה שהפכו למשפחה? 
איך נפרדים מלקוחות שגם הפכו לחברים ? 

עברה בי המחשבה : " מה יהיה ? מי ידאג להם? מי יטפל בהם עכשיו? איך יהיה הלאה? איך השותף שלי לצוות יסתדר
עם העומס הרב ? ..."

אילו היו המחשבות הפרטיות שלי, לא של המערכת. שכן, המערכת חותכת , ובבשר החי.

היה לי קשה להשלים עם המחשבה שאני אעבוד במקום שאין בו אינטראקציה עם קהל,כי בשבילי זה כמו אויר לנשימה...

אני צריכה את החידוש, את הרענון לראות אנשים חדשים ומגוונים , להתמודד עם בעיות לא צפויות  להתחיל את
היום בלי לדעת מה יתרחש במהלכו ...

במקום שבו אני נמצאת עכשיו הכל כל כך חם ומחבק ונעים... וגם ידוע ,ברור וצפוי..

שום דבר לא יכול להפתיע שכן העבודה היא טכנית ברובה . דורשת מקצועיות, אבל  טכנית.

כאילו שמו אותי בפס יצור ואמרו לי שאני מסובבת בורג אחד כל היום. 

הזמן יעשה את שלו אומרים לי. ואני מקווה שכך יהיה .


למזלי יש לי עוד הרבה תוכן לצקת לחיי חוץ מהעבודה וזה מנחם אותי . 

האח הגדול רצה כך... וכך יהיה . אני בשלב ההשלמה.

אולי אחליף את השם לשלמה...

שבת שלום

פזית






יום שישי, 25 בנובמבר 2011

המכתב שהעלה לי דמעות בעיניים....






אדם יקר, שהתמזל מזלי להכיר אותו ,עלה עם משפחתו לארץ. שניהם אינם ילידי ישראל וגם ארבעת ילדיהם נולדו בחו"ל. 
לפני העליה, הוא כתב מכתב לעמיתיו בעבודה ,  ולפני כמה ימים ביקש לשתף אותי  בקריאתו. 
כאשר קראתי את מילותיו , עלו דמעות בעיני. כל כך הרבה אהבה ,ציונות ,אמונה ותקווה הובעו שם.
 ואז, תוך כדי קריאת המכתב ,עלו וצפו מול עיניי התבטאויות מלאות שנאה ובוז של אנשים ילידי הארץ נגד המדינה .
לעיתים, אילו שנולדים כאן לא יודעים להעריך מה משמעותה וחשיבותה של מדינת ישראל עבורנו, היהודים. 
הם מרשים לעצמם להשתמש במילים קשות שגובלות בגסות ושיטנה. 
הם מבקשים רק לנצל ולקבל ולא לתת...
לי באופן אישי זה כואב מאוד. ולכן, לקרוא את מכתבו של האיש המופלא הזה, היתה עבורי התרגשות גדולה. 
 ביקשתי את רשותו לפרסם את המכתב הזה , תוך השמטת השמות. והריהו לפניכם : 



20.07.2011


ל....,

אני כל כך נרגש ורוצה לומר כל כך הרבה דברים שרק הבחירה במה להתחיל הופכת לאתגר בפני עצמו.


היום ה- 20 ביולי 2011, היום הזה הוא נקודת מפנה וציון בחיי בפרט ובחיי משפחתי בכלל. היום אני ומשפחתי היקרה עושים עליה לארץ ציון. אנו מולידים לאוויר העולם את החלום הציוני שתמיד אפף אותנו ולא העזנו לממש.  היום אנו מפיחים נשמה בחלום המשפחתי שלנו והופכים חלום למציאות.
היום אנו חוגגים את יום הולדתה של אישתי היקרה,  ואין בכך מקריות שזה גם היום בו הגענו לארץ שש נפשות מלוכדות יחד.


בחרתי ביום הזה לעשות עלייה לארץ ישראל, כי לא ראיתי לנכון מתנה טובה יותר להעניק לאישתי האהובה ששנה אחר שנה, יום אחר יום, דאגה לרקום עור וגידים לחלום העלייה, דאגה לשמר אותו קרוב יותר מפעם לפעם, לעולם לא לאבד תקווה ולהמשיך ולהאיר באור גדול את מה שעבורי היה פעמים רבות נראה כמשימה חשוכה ובלתי אפשרית .

 בראייתי, עלייה היא החובה והזכות כאחד של כל יהודי בגולה . בהגשמת העלייה הזו אני חש שאני מגשים חלום לאישתי, מגשים חלום אישי אך בעיקר בעיקר אני מגשים חלום עבור ילדיי היקרים וילדיהם וצאצאיהם שיהיו לימים. אנו מתווים דרך חדשה לדורות הבאים מאיתנו ואחרינו.

אני לוקח את אבני הפז בחיי, את משפחתי היקרה לי מכל , אל תפארת הארץ, כן אל תפארת הארץ ולא אחרת!

תפארת הארץ על יופייה ועל קשייה, על יתרונותיה וחסרונותיה, על זכויותינו בה וחובותינו אליה. אנו הולכים לארץ בה קצב החיים מהיר, למדינה בה בין היום הכי שמח ליום הכי עצוב יש בדיוק שישים שניות, אך בו בעת רק בה הנפש יודעת יציבות, שלווה ושמחה אמתית.

אנחנו לא עוזבים את הארץ שלנו, נהפוך הוא- היום אנו הולכים אל הארץ שלנו.
עד היום רק ניסיתי לפצות על החסך התהומי לחיות את הארץ מרחוק דרך חוויות של אחרים, דרך ביקורים תכופים, דרך לימוד השפה, הבנת התרבות וכמובן דרך מהות עבודתי . אך מהיום ,אני הולך לצבור לי שלל של ישראליות משל עצמי:  כשאספר יום אחד לנכדי על העלייה, כשילדי יתגייסו לצבא וגם לבי ידע מה זה להחסיר פעימה, שאצחק מהגסות הישראלית אך גם אלמד ממנה ועוד כל כך הרבה.  
אנו עושים עלייה שלא מתוך בריחה מנטל, ממשהו או מישהו, אלא מתוך בחירה להגשים חלום ציוני ולהכות שורש באדמה היחידה שתדע להניב את פירותינו.

כל הדרך מלווה אותי  המחשבה על מדינה שקמה על ידי יהודים שכל מה שהניע אותם זו מנה גדושה של ציונות ורצון לממש חלום של הארץ המובטחת. דרכם הייתה רצופה בטלטלות  ,בלי כל הבטחות ובסכנת נפשות .

היום אנו עולים לישראל כ "על כנפי נשרים", ארוזים במיטב מזוודותינו , אך יותר מכל ארוזים בפקלאות של ביטחון, שמחה, אהבה, נכונות, מוכנות ומכוונות. הארץ הטובה פותחת היום את שעריה לפנינו ופורסת עבורנו "שטיח אדום" אל שביל האבנים הצהובות בסל קליטה עשיר, בהנחיה וליווי של הסוכנות היהודית, באהבת מקורבים ומשפחה . הבית החדש בארץ כבר מחכה להכיל אותנו בנוכחותנו, בצחוק וחיים והרי לנו הכבוד.

כל חיינו אנו מחפשים משמעות ובמרוצת הזמן למדתי שלא בהכרח מה שנוח לעשות הוא מה שטוב ונכון לחיות.
אני מודה לה' שקיבלתי את התובנה לאזור אומץ ולקחת בשתי ידיים את הכוח לבחור איך להמשיך לחיות את חיינו  בצורה מלאה , שלמה ושמחה יותר. ואני שמח לומר שאני גאה בכך מאוד!

אני רוצה לומר תודה מעומק לבי לשני אנשים על גילוי ההבנה, התמיכה, האמפטיה, העזרה,  התחושה הנוחה ולא הססנית   לפנות אליהם ,לקבל שתי אוזניים מקשיבות , מתן דרך מעשית וקרקע יציבה להמשך. תודה מעומק לבי!

אני רוצה לומר גם תודה מקרב לב למנהלה על כל רגע שהקדשתן מזמנכן לסייע לי רבות ולהפוך סמני שאלה רבים לסימני קריאה ברורים. תודה לסדרנית העבודה על הגמישות, ההתחשבות, המאמץ שנעשה ועוד יידרש להיעשות הדבר אינו טריוויאלי ואני מלא הערכה על כך.  
וכמובן תודה לכל אחד ואחת מכם עמיתי לעבודה בכירים וע' קב"טים על הפרגון, גילוי ההבנה והסבלנות הרבה אלי בתקופה האחרונה. לאור השינוי החדש אני אדרש עוד מהבנתכם במתכונת החדשה לעבודתי ואני סמוך ובטוח שלא יכולתי לבקש סביבת עבודה אנושית מדהימה יותר על מנת להתחיל בדרכי החדשה ולהמשיך בה יציב ורגוע יותר.
בהמון אהבה, הערכה ותודה
נתראה בקרוב,




ואני אומרת : זכינו שיחיה בקירבנו אדם כזה עם משפחתו ואני מאחלת להם הצלחה מכל הלב. אעשה כל מה שיעלה
בידי כדי לסייע להם.  


שבת שלום , פזית 


יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

פלאזה מיור - ואגדת הסוס של פליפה השלישי

פסעתי לי במעלה אחת הסמטאות שחובקות את הפלאזה מיור במדריד.

בכל עיר בספרד יש " פלאזה מיור" . זו הככר המרכזית של  העיר וזה גם התרגום המילולי לצמד המילים האילו.
הפלאזה מיור במדריד נבנתה במאה ה-16 . במקום התנהלו חיי מסחר, מלחמות פרים, נחגגו חגים, בוצעו הוצאות להורג וגם האינקוויזיציה השתמשה בככר הזו לצרכיה.

מראה הככר הנוכחי עוצב ע"י הארכיטקט חואן דה וייה-נואבה בשנת 1790 לאחר שהככר נשרפה.
במרכז הככר עומד פסלו של המלך פליפה השלישי. פסל שנבנה ב- 1616 והושם במרכז הככר ב- 1848.


הככר הזו יפהפיה, ובפעם האחרונה שהייתי שם זכיתי גם לראות בלילה הצגת רחוב משעשעת ....

במרכז הככר ,כפי שציינתי, עומד פסלו של המלך פליפה השלישי .
יש סיפור נחמד שמסופר על הפסל הזה ,אותו סיפרה לי הדר רגוניס, שהיא ישראלית שחיה במדריד ומדריכת תיירים בעיר היפהפיה הזו. ואותו אני רוצה לספר גם לכם.

                                  הסוס של פליפה השלישי והצפורים.
תושבי מדריד שהתגוררו בבתים המקיפים את הפלאזה מיור, סבלו מריחות לא נעימים שהציפו את הככר.
הרשויות שהוזעקו למקום פעם אחר פעם, לא מצאו מהו מוקד הריח הרע ששורהשם.
עוברים שבועות וחודשים והריח רק מתגבר ומתגבר ,פתרון אין, והתעלומה עדיין , תעלומה.
מרוב תיסכול וכעס יצא אחד התושבים אל מרכז הככר והחל לזרוק אבנים כבדות על פסל הסוס.
אבן ועוד אבן נזרקת אל חלקו התחתון של הפסל , עד שלאחר זמן מה נסדקת בטנו של הסוס, נשברת ממנו חתיכה
ומהחור שנפער, נופלות גופות של מאות צפרים מתות ,וריח ריקבון מציף את כל הככר.
כיצד הגיעו הצפרים אל בטנו של הסוס? פשוט מאוד. הן נכנסו דרך פיו הפעור לרווחה, אבל כאשר ניסו לצאת משם
לא הצליחו. וכך עוד ציפור ועוד ציפור נכנסה, ואחת באה  אחרי חברתה ונפחה נשמתה בכרסו של הסוס.
הפסל עבר ניקוי יסודי, תוקנה בטנו וכמובן ....שפיו נאטם . וכך הוא עומד לו עד היום בככר במדריד ופיו חסום.



                                           
פזית.

יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

פלאזה דל סול וקשישי ספרד

חזרתי ממדריד אהובתי.
בכל פעם אני מגלה עוד משהו בעיר הזו וחוקרת אותה מהריצפה ועד לגגות.


"פלאזה דל סול" זו ככר בטבורה של מדריד.
ב- "סול" , כפי שמכנים אותה, ראיתי הפגנה של קשישים עם שלטים בידיהם.
כשאני אומרת קשישים, אז היו גם כאילו שנעזרו במקלות הליכה. בקיצור 70 +...
כמובן שהתקרבתי, הרי כל מה שמתרחש בעיר הזו מעניין אותי והתחלתי לקרוא את תוכן השלטים.


 לפתע אחד מהם החל לדבר במגאפון .הוא דיבר בצורה ברורה ומתוך כאב.  הקשבתי לדבריו ואז החלו כולם להצביע אל עבר בניין גדול ושוב זעקו את מחאתם. הפעם במקהלה.


 התרגשתי . התרגשתי וצילמתי.

על מה היתה המחאה? 

כדי להבין זאת נלך קצת אחורה בזמן.......

מלחמת אזרחים עקובה מדם התרחשה בספרד בין השנים 1936 ל- 1939.
המאבק היה על צורת השילטון ואופייה של ספרד.
מצד אחד היו הרפובליקנים שרצו מדינה דמוקרטית ומאידך גיסא, היו הלאומניים שרצו מדינה עם משטר ריכוזי חזק, משטר פאשיסטי.

הרפובליקנים היו ברובם עירוניים ,חילוניים ואנשי רוח  , והלאומניים, אנשי כפר וביניהם מונרכיסטים .

איך זה הסתיים?

הרפובליקנים הובסו.
הלאומנים המנצחים השליטו בספרד דיקטטורה פשיסטית בהנהגת פרנסיסקו פרנקו..
מספר הקורבנות במלחמה זו היה רב.
 ההערכות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים, רבים מהם שלא בלחימה, כי אם בהוצאות להורג המוניות בהן נקטו שני הצדדים.

 אינטלקטואלים ואמנים ספרדים רבים ( מבין הרפובליקנים, מתנגדי פרנקו)  נהרגו או יצאו לגלות, ואנשי כמורה רבים נרצחו. בין ההרוגים :  פדריקו גארסיה לורקה.
הכלכלה הספרדית נזקקה לשנים רבות על מנת להתאושש מנזקי המלחמה הזו,
והחברה הספרדית נותרה אף היא שסועה ומחולקת, והייתה נתונה במשך שנים רבות לדיקטטורה פשיסטית,
וזאת, אף לאחר חלוף עידן הדיקטטורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. ליתר דיוק עד 1975 שנת מותו של פרנקו.

הטראגי שבסיפור הזה הוא,שגם משפחות בינן לבין עצמן היו שסועות בין שני המחנות ואח לא היסס לרצוח את אחיו או להסגיר אותו על רקע של האידאולוגיה. 

יצירות רבות נעשו או נכתבו לאחר המלחמה ובמהלכה.  למשל, פיקאסו צייר את ה גרניקה המפורסמת .




 גרניקה היתה עיירה שנמחתה כליל ע"י הגרמנים  הנאצים.  הם הפציצו את העיר על מנת לתמוך בלאומנים, אשר הונהגו בידי הגנרל פראנקו , ובו בזמן שימשה ההפצצה זירת ניסויים לקראת יישום טקטיקת "מלחמת הבזק" הגרמנית.
לאחר ארבע שעות של הפצצה העיר הושמדה. פיקאסו שהושפע מהאירועים צייר את התמונה המפורסמת הזו שמוצגת
במוזיאון "ריינה סופיה" במדריד ,ושהיתה לי את הזכות לראות אותה.

אמנים נוספים הושפעו מהמלחמה הנוראית הזו.פבלו נרודה,המשורר הצ'יליאני כתב על המלחמה וכן ג'ורג' אורוול וארנסט המינגווי.
וגם הציירים סאלבדור דאלי וחואן מירו הושפעו מן הזוועות.

זה היה במאמר מוסגר כדי שתבינו את עוצמת הארועים.

                               עמק הנופלים 

עמק הנופלים ( Valle de los Caídos) הוא אתר הנצחה גדול ומרשים לחללי מלחמת האזרחים בספרד.
ב- אפריל 1940 במלאת שנה לניצחונו הודיע הגנרל פראנקו על כוונתו להקים אתר הנצחה לחללי המלחמה. המקום שנבחר היה במקום בולט ברכס הרים  כ-50 ק"מ צפונית-מערבית לבירה מדריד.
אלפי אסירים פוליטיים משורות הרפובליקנים גויסו לעבודת כפייה זו.
העבודה נעשתה בתנאים פרימיטיביים ונמשכה 18 שנים.
עשרות נהרגו ונפצעו במהלך העבודה שעיקרה הייתה חציבת הבזיליקה הארוכה בעולם בסלע ההר.
האתר נחנך ב 1959 במלאת 20 שנה לסיום המלחמה.

קבורים שם 40,000 אזרחים וחיילים . רבים מאילו שבנו את המונומנט הענק הזה קיפחו שם את חייהם. הבזיליקה הזו
נבנתה בדם של האסירים הללו שהפכו לעבדים של פרנקו.

היום הספרדים סולדים מהאתר הזה שהוקם בדם.

נחזור לפלאזה דל סול: 

האזרחים הקשישים שראיתי מבקשים לפתוח בחקירה על הטבח שבוצע בתקופת המלחמה ובתקופת שילטונו של פראנקו.
הבניין שעליו הצביעו הקשישים, עונו וגם נעלמו אזרחים ספרדיים שנחשדו כמתנגדי השילטון וזאת גם לאחר תום המלחמה.

ככל הנראה לעולם לא מאוחר למחות  , והכאב לא נמוג עם השנים.







זו היתה טעימה ראשונה ממדריד.
מי שרוצה לקרוא ספר שנכתב ברוח התקופה האפילה ההיא מוזמן לקרוא
את "הריקוד של סוניה" מאת ויקטוריה היסלופ.

פזית








יום שבת, 3 בספטמבר 2011

למה להוציא להורג עגלה תמימה ? פרשת שופטים.

בפרשת השבוע "שופטים" מופיע נושא שנקרא "עגלה ערופה" .

למה לערוף ראש של עגלה רכה ותמימה?

בימים הקדומים, כאשר היה מבוצע רצח ולא נודעה זהות הרוצח , היה נהוג לקחת עגלה ,לערוף את ראשה 
ליד נחל סמוך לעיר בה בוצע הרצח , וע"י כך לכפר על אנשי הקהילה שלא חטאו . 

וכך יאמרו זקני העיר לאחר העריפה: 

"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה
וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:
כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'
וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל"

ולאחר זאת ,קובעת התורה: "
וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.."

למעשה מה שאנו מבינים מהטקס הזה ,הוא שאחריות על רצח/פשע  מוטלת על כל העם. 
יש אחריות קולקטיבית למעשה, כאשר זהות הרוצח/פושע לא ידועה.
עריפת ראש העגלה באה לנקות את החפים מפשע שלא ידעו ועשו דבר. 

עד כאן נשמע בסדר והגיוני. 

 אבל, 

לעיתים ידינו לא ביצעו את המעשה, אך התעלמותנו ושתיקתנו תרמו לביצועו

למשל : 

נשים המוכות ע"י בעליהן וסופן הוא דבר ידוע מראש , אבל אנחנו שתקנו ולא דיווחנו. 

התעלמות ממפגעים בכביש, שיכולים לגרום לתאונות דרכים - ראינו ולא דיווחנו. 

ההשלמה עם החינוך הירוד שמקבלים ילדים היום בבתי הספר - ידענו ולא מחינו. 

פורנוגרפיה שנחשפים אליה ילדים באמצעות האינטרנט- ידענו ולא התמודדנו , שכן הסמכות ההורית 
הולכת ומצטמצמת . 

וישנם עוד מקרים בהם ידנו לא היתה במעל, אבל בכל זאת יש לנו חלק בפשע שקרה. 


שום עגלה ערופה לא יכולה לנקות את ידיו של ראש עיר שהתעלם ממפגעים בטיחותיים בעירו,

או את ידיו של שכן ששמע זעקות שבר מהדירה הסמוכה ושתק , 

או את ההורה שיודע שילדו חשוף לתכנים קשים באינטרנט ולא רצה להתמודד ,שכן תש כוחו.

אף אחד מאילו לא יוכל להגיד את המשפט :
 וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:

אז אל תעצמו עיניים ותחרישו . 

אם ראיתם ושמעתם ,תגידו. תלחמו. כי אם לא, גם בכם יש אשמה. 

שתהיה שבת שלום 

פזית.



יום ראשון, 8 במאי 2011

מריו בנדטי : סנוניות ,חלומות ומבטים.


בהיותי מאוהבת בשפה הספרדית, ( כאילו שלא ידעתם..) אני  קוראת  סיפורים ושירה של יוצרים לטינים.
בלימודי במכון "סרוונטס" ניתחנו בזמנו שירים ויצירות שונות ומופלאות.  זה היה פשוט תענוג! 
אני רוצה לשתף אתכם . ממש להביא טעימה , ואולי לעורר סקרנות. 


נתחיל במריו בנדטי. 


מריו בנדטי נולד בשנת 1920 בפאסו דה לוס טורוס, אורוגוואי. 
בשנת 1973 גלה מארצו מסיבות פוליטיות וחי בארגנטינה, בפרו, בקובה ובספרד.
החל בשנת 1985 מחלק בנדטי את חייו בין מדריד ומונטוידאו.
בנדטי כתב מסות, סיפורים, שירה, מחזות, תסריטים, פזמונים, מאמרי ביקורת ספרותית ומאמרים עיתונאיים. הוא פירסם יותר מחמישים ספרים, ויצירתו תורגמה לעשרים ושלוש שפות. 
בנדטי נחשב לא רק לאחד מגדולי הכותבים האורוגוואים של כל הזמנים, אלא גם לאחד מהמשפיעים ביותר על הספרות והשירה בשפה הספרדית.

רציתי להביא לפניכם טעימה מכמה משפטים מענגים שאתרגם לכם : 


Las golondrinas
que parece que vuelven
no son las mismas

הסנוניות , שנדמה כי חזרו  
  הן לא אותן סנוניות 
.שחלפו קודם לכן






El sueño que se repite
nos da ganas de soñar
para saber cómo sigue

החלום שחוזר שוב ושוב 
נותן לנו חשק לשוב ולחלום
כדי לדעת מה הוא צופן בהמשך....










Cada vez que te vayas de vos misma
No destruyas la vía de regreso
Volver es una forma de encontrarse
Y así verás que allí también te espero




בכל פעם שאת מתרחקת מעצמך,
אל תהרסי את דרך החזרה
לחזור , זו הדרך להתוודע לעצמך,
וכך תראי, ששם  בקצה הדרך, אמתין לך....






Los ojos cambian
nunca la mirada.
   
 ,העיניים משתנות 
אך המבט, לעולם לא! 






זו היתה טעימה. מקווה שערבה לחיככם. 


פזית 













יום חמישי, 5 במאי 2011

מעיל אדום, אייכמן וחליפה כחולה.

ביום שישי בערב ראיתי כתבה בערוץ 1, ב "יומן" , על  שופט בית משפט העליון  גבריאל בך. 
הוא שימש  כאחד התובעים במשפטו של אדולף אייכמן . 

גבריאל בך סיפר כי כשחקר את אחד העדים, הנ"ל סיפר כי ראה את בתו נלקחת ע"י הנאצים ,והוא עמד חסר אונים והתבונן בה .
 הילדה היתה לבושה במעיל אדום ולכן הוא יכל לעקוב אחריה . הוא תיאר איך נעץ את עיניו במעיל האדום וראה אותה מתרחקת, ואיתה מתרחק כתם הצבע של מעילה, מתרחק  וקטן עד שהפך לנקודה קטנה מרחוק ולבסוף נעלם. 

וגבריאל בך, אז פרקליט צעיר, מהרהר באותו רגע בבתו שלו, אורלי, שלה קנה לפני שבועיים מעיל אדום , והוא קופא על מקומו , לא מסוגל להמשיך לתחקר את העד ועוברות דקות ארוכות עד שהוא מתעשת וחוזר לעצמו. 

במהלך המשפט הציג גבריאל בך סרט שערך ובו מתוארות זוועות שביצעו הנאצים ,שתועדו על ידיהם. הסרט היה קשה לצפיה, וגבריאל לא היה מסוגל לצפות בו ולכן נעץ את מבטו באדולף אייכמן, כדי לראות כיצד הוא מגיב. 

שום שריר בפניו של אייכמן לא זע ולא נע. אבל לפתע, האיש החל להיות נסער ודיבר בהתרגשות  בגרמנית ,תוך ניפנוף ידיים ,עם השומר שישב לידו . 

לאחר שנסתיימה ישיבת בית המשפט שאל גבריאל בך את השומר על מה היתה הסערה..התשובה שהוא קיבל הדהימה אותו.

אייכמן קבל על כך שנתנו לו ללבוש את החליפה האפורה  המרופטת ולא את החליפה הכחולה , והתלונן על כך שהיהודים  לא מקיימים את ההבטחות שנתנו לו בעניין הזה. 
פשוט לא יאומן. 
או שכן? 

יום שני, 25 באפריל 2011

סיפור אמיתי... מה בין המלאך רפאל ואחותי ממדריד?


לפעמים קורים לנו דברים שנותנים לנו סטירה לפנים,מעירים אותנו ואנו חשים שהם לא קרו סתם.

אספר לכם מה קרה אתמול לאחותי שחיה במדריד. 

כל המשפחה חזרה מבילוי משפחתי והיתה בדרכה ברגל לכיוון הבית.
שלא כהרגלם, במקום לרדת ברחוב הראשי הלכו ברחוב צר יותר שמקביל לו.
היה פשוט בלתי אפשרי ללכת על המדרכה והם נאלצו לרדת כל הזמן לכביש, עד שחואן, בעלה של אחותי,
התייאש וביקש לחזור לדרך המלך תוך מעבר בסימטה צרה.

סימטה שסמוכה לביתם ושמעולם לא עברו בה. הסמטה נקראת san rafael .

ומי הוא רפאל? 


לפי האמונה היהודית זהו מלאך הממונה על הרפואה. לפי מסורת חז"ל, היה בין שלושת המלאכים שניצבו לפני אברהם, והוא המלאך שריפא את אברהם אבינו לאחר שנימול. המיתולוגיה הנוצרית גם מקבלת את יכולות הריפוי המיוחדות למלאך רפאל, ואף כאן הוא מוכר כמלאך שריפא את אברהם אבינו בשליחות האל. אולם תפקידו במלכות השמיים אינו קשור באופן ישיר לריפוי, אלא לעצם השליחות. המלאך רפאל הוא הממונה על המסעות והשליחויות, והוא השומר על הנוסעים בדרכים.


נחזור לאחותי בסמטה: 


לפתע היא הבחינה במשהו מוכר מבצבץ מתוך פח אשפה.
 ברגע הראשון היא לא יחסה לזה חשיבות והמשיכה ללכת, אבל משהו משך אותה לחזור על עקבותיה ולבדוק מה זה. 


לתדהמתה, כשפתחה את הפח, ראתה שם זרוקים טלית ותפילין. נרגשת מהמציאה הלא צפויה לקחה אותם ושמה בשקית . 
כשבעלה העיר לה  ,מה פתאום היא נוברת בפח ומוציאה את הטלית והתפילין שהיו רטובים מהזבל אמרה לו : " אתה יודע כמה אנשים מתו כדי שיוכלו להחזיק בטלית ,תפילין וספר תנ"ך..." 


מה הסיכויים שתעבור בסימטה שלא פסעת בה בחייך, שנקראת ע"ש מלאך אלוהים ולמצוא את אחד הדברים הכי מקודשים ליהדות ...בחג הפסח..


לא יכול להיות שהיא לא כוונה לשם מלמעלה ....


חג שמח

פזית

יום שבת, 9 באפריל 2011

כבד את אביך ואת אימך- הדיבר החמישי

 רוצה להביא לכם משהו שהקריא יהורם גאון בתכניתו המופלאה ביום שישי בצהריים.

האמת, כתבתי את הפוסט הזה מזמן ולא פירסמתי.

 ומדוע עכשיו כן?

 בתכנית "ארץ נהדרת" העלו עכשיו דמות של ילדה בשם קשת ליבליך, שמצליחה להוציא אותי משיווי משקל והמערכון איתה כלל לא מצחיק אותי מכיוון שיש בו הרבה מן האמת לצערי הרב. שוב, אני יודעת שזו פרודיה , אבל משקפת כל כך את ההתנהגות של חלק מהילדים היום להוריהם.

הנה הסיפור: 

כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע.
ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה.


מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. מצבו הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר – "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות".

הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא. שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.


כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בזוית העין. למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל.

נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט. יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו בחיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות: "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל".

המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם. למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.


באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.

שבת שלום 

יום שישי, 7 בינואר 2011

ילד של שבת




מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת מאוד מאוד את יהורם גאון.
(אני חושבת שגם הוא יודע זאת כבר...)

כל יום שישי בין 1 ל- 3 ברשת ב'  הוא מגיש  תכנית יפהפיה.
תכנית שגורמת לי לתגובות מוקצנות  : הן לדמוע מהתרגשות או לעיתים לפרוץ בצחוק.

אני לא מוותרת על השעתיים המענגות האילו , ואם לא הייתי בקרבת מקלט רדיו בשעות הללו ,אני מקשיבה לתכנית המוקלטת באינטרנט , באתר של רשת ב'.
בשבילי זהו תענוג צרוף.
אז ראשית תודה ליהורם על השעתיים המקסימות, ועכשיו אני רוצה להביא לכם סיפור קטן שהוא סיפר היום:

ילד של שבת

בפעם הבאה שתראו ילד שהוא קצת צולע, קצת פוזל או קצת מגמגם – אל תצחקו עליו..... אולי הוא ילד של שבת....  
מאז גיל 4 אני מגמגם. כשהייתי ילד גמגמתי מאוד מאוד. עד כדי כך שלפעמים לא יכולתי ממש לדבר. לצד זה הייתי ילד מאוד נמרץ, המון חברים, ספורטאי מצטיין ותלמיד לא רע.... 
בקיצור – ילד די שמח....יחד עם זאת – בכל פעם שהיה איזשהו ריב בחבורה, בכל פעם שמישהו רצה לפגוע – תמיד היה את כלי הגמגום. וזה עבד. תמיד.  

בכל אופן – יום אחד, בגיל 6, חזרתי הביתה כולי בוכה. לא רציתי לדבר עם אף אחד. רק בכיתי. 
בערב, אבא שלי חזר מהעבודה. אמא שלי סיפרה לו שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. הוא נכנס אלי לחדר ושאל מה קרה. לא עניתי. הוא המשיך. לא עניתי. 
בסוף אמרתי לו שאני שונא את אלוהים..... אני חושב שהוא לקח את זה קצת קשה.... 

בבוקר – אבא שלי העיר אותי עם סיפור:  

למעלה בשמיים יש מפעל ענק של תינוקות. כל המלאכים עובדים בקצב מסחרר, סביב השעון, ומייצרים תינוקות לכל העולם. הלחץ בעבודה מטורף. יש להם הזמנות מסין, מיפן, אמריקה ואירופה, אפריקה ואפילו אוסטרליה. וכן, כן... גם מישראל.... 

בכל אופן, העבודה רבה, הזמן קצר, והכל חייב להיות מדוייק. למלאכים יש מתכונים מיוחדים ליצירה של כל סוג וסוג של ילדים. יש חומר שכל, חומר יופי, חומר גובה. יש חומרים לתכונות טובות, יש חומרים לתכונות רעות. הכל מדוייק. יש גם מכונות ענקיות, ממש בגודל של כל החדר. 
המלאכים עובדים קשה כל יום, מבוקר ועד ערב. כמעט בלי הפסקות. ישנים במשמרות, אוכלים בעמידה. כל השבוע.  

ואז... ביום שישי... קצת לפני הצהריים... נשמע בשמיים קול צלצול עדין. המלאכים מכבים את מכונות ייצור הילדים, מכבים את האור במפעל התינוקות והולכים להתארגן לקראת השבת. 
כל מלאך מתקלח במקלחת חמה. אח"כ כולם הולכים לישון שנת צהריים. לקראת ארוחת השבת לובשים המלאכים כנפיים חגיגות, הילה מיוחדת לשבת, בגדים לבנים. 


את הארוחה מכין אלוהים, והיא מלאת כל טוב, אוכל ושתיה. המלאכים מספרים סיפורים. אלוהים גם. כולם שרים, רוקדים, נרגעים. אח"כ כולם הולכים לישון – כולם הרי עייפים משבוע העבודה הקשה.... בבוקר, כולם ישנים. 

אבל מי לא עייף? נכון – אלוהים. אבל גם אלוהים לא עובד בשבת.... הוא לא עושה גשם ולא עושה שמש, לא עושה שלום וגם לא מלחמות. הוא לא מחליט החלטות ולא מכנס ישיבות.... הכל עובד בצורה אוטומטית.... אז משעמם לו....  

אז אלוהים מתגנב, בלי שאף אחד שם לב, למפעל התינוקות. הוא אוסף שאריות חומרי ילד מכל השולחנות, הולך לו לשולחן צדדי, ומכין לו ילד לבד.  

וכשאלוהים עושה משהו – הוא עושה אותו הכי טוב שאפשר, בלי מתכון, בלי תכנון.... מכל הלב.... 

אז הוא שם יותר חומר שכל, ויותר חומר אופי, ויותר חומר יופי.... הוא שם רק תכונות טובות....  

ואז – אלוהים מבין שהוא עשה ילד מושלם מדי. והוא הרי לא יכול לשלוח לעולם ילד מושלם. כי כולם ידעו מיד שאת הילד הזה עשה אלוהים. 

אז הוא עושה בילד פגם קטן, לא חשוב, זניח.... ילד אחד הוא עושה קצת צולע, ילד אחר הוא עושה קצת פוזל. 

וכן – ילד אחר הוא עושה קצת מגמגם.... 
  
לילדים האלה קוראים ילדים של שבת... ואתה מיכאל.... 
אתה ילד כזה..... ילד של שבת....   

בפעם הבאה שתראו ילד שהוא קצת צולע, קצת פוזל או קצת מגמגם – אל תצחקו עליו..... אולי הוא ילד של שבת....  


שבת שלום

פזית