יום ראשון, 8 במאי 2011

מריו בנדטי : סנוניות ,חלומות ומבטים.


בהיותי מאוהבת בשפה הספרדית, ( כאילו שלא ידעתם..) אני  קוראת  סיפורים ושירה של יוצרים לטינים.
בלימודי במכון "סרוונטס" ניתחנו בזמנו שירים ויצירות שונות ומופלאות.  זה היה פשוט תענוג! 
אני רוצה לשתף אתכם . ממש להביא טעימה , ואולי לעורר סקרנות. 


נתחיל במריו בנדטי. 


מריו בנדטי נולד בשנת 1920 בפאסו דה לוס טורוס, אורוגוואי. 
בשנת 1973 גלה מארצו מסיבות פוליטיות וחי בארגנטינה, בפרו, בקובה ובספרד.
החל בשנת 1985 מחלק בנדטי את חייו בין מדריד ומונטוידאו.
בנדטי כתב מסות, סיפורים, שירה, מחזות, תסריטים, פזמונים, מאמרי ביקורת ספרותית ומאמרים עיתונאיים. הוא פירסם יותר מחמישים ספרים, ויצירתו תורגמה לעשרים ושלוש שפות. 
בנדטי נחשב לא רק לאחד מגדולי הכותבים האורוגוואים של כל הזמנים, אלא גם לאחד מהמשפיעים ביותר על הספרות והשירה בשפה הספרדית.

רציתי להביא לפניכם טעימה מכמה משפטים מענגים שאתרגם לכם : 


Las golondrinas
que parece que vuelven
no son las mismas

הסנוניות , שנדמה כי חזרו  
  הן לא אותן סנוניות 
.שחלפו קודם לכן






El sueño que se repite
nos da ganas de soñar
para saber cómo sigue

החלום שחוזר שוב ושוב 
נותן לנו חשק לשוב ולחלום
כדי לדעת מה הוא צופן בהמשך....










Cada vez que te vayas de vos misma
No destruyas la vía de regreso
Volver es una forma de encontrarse
Y así verás que allí también te espero




בכל פעם שאת מתרחקת מעצמך,
אל תהרסי את דרך החזרה
לחזור , זו הדרך להתוודע לעצמך,
וכך תראי, ששם  בקצה הדרך, אמתין לך....






Los ojos cambian
nunca la mirada.
   
 ,העיניים משתנות 
אך המבט, לעולם לא! 






זו היתה טעימה. מקווה שערבה לחיככם. 


פזית 













יום חמישי, 5 במאי 2011

מעיל אדום, אייכמן וחליפה כחולה.

ביום שישי בערב ראיתי כתבה בערוץ 1, ב "יומן" , על  שופט בית משפט העליון  גבריאל בך. 
הוא שימש  כאחד התובעים במשפטו של אדולף אייכמן . 

גבריאל בך סיפר כי כשחקר את אחד העדים, הנ"ל סיפר כי ראה את בתו נלקחת ע"י הנאצים ,והוא עמד חסר אונים והתבונן בה .
 הילדה היתה לבושה במעיל אדום ולכן הוא יכל לעקוב אחריה . הוא תיאר איך נעץ את עיניו במעיל האדום וראה אותה מתרחקת, ואיתה מתרחק כתם הצבע של מעילה, מתרחק  וקטן עד שהפך לנקודה קטנה מרחוק ולבסוף נעלם. 

וגבריאל בך, אז פרקליט צעיר, מהרהר באותו רגע בבתו שלו, אורלי, שלה קנה לפני שבועיים מעיל אדום , והוא קופא על מקומו , לא מסוגל להמשיך לתחקר את העד ועוברות דקות ארוכות עד שהוא מתעשת וחוזר לעצמו. 

במהלך המשפט הציג גבריאל בך סרט שערך ובו מתוארות זוועות שביצעו הנאצים ,שתועדו על ידיהם. הסרט היה קשה לצפיה, וגבריאל לא היה מסוגל לצפות בו ולכן נעץ את מבטו באדולף אייכמן, כדי לראות כיצד הוא מגיב. 

שום שריר בפניו של אייכמן לא זע ולא נע. אבל לפתע, האיש החל להיות נסער ודיבר בהתרגשות  בגרמנית ,תוך ניפנוף ידיים ,עם השומר שישב לידו . 

לאחר שנסתיימה ישיבת בית המשפט שאל גבריאל בך את השומר על מה היתה הסערה..התשובה שהוא קיבל הדהימה אותו.

אייכמן קבל על כך שנתנו לו ללבוש את החליפה האפורה  המרופטת ולא את החליפה הכחולה , והתלונן על כך שהיהודים  לא מקיימים את ההבטחות שנתנו לו בעניין הזה. 
פשוט לא יאומן. 
או שכן?