מלחמות הפרים- קצת סיפורים ופיקנטריה.

אחרי שהתעדכנתם מעט בהיסטוריה של מלחמות הפרים אני רוצה להוסיף עוד קצת מידע והפעם בפן הקצת רכילותי והמציצני, ומבטיחה בפוסט הבא לסיים את הסיפור על מנולו .

ראשית אני רוצה להפריך אגדה:
הפר שמת בזירה נלקח מיידית לבית מטבחיים ובשרו מחולק לבתי יתומים ולנזקקים.
הסיפור  על כך שביצי הפר (או המטאדור) נמכרות במסעדות הסמוכות , זו רק בדיחה.

מה זו "חליפת האורות"?

המאטאדורים לבושים בחליפת משי הרקומה בחוטי זהב וכסף . זה נקרא בספרדית traje de luces הפירוש של זה " חליפת האורות" . חוטי הזהב והכסף הרקומים מנצנצים באור השמש וכשהשמש שוקעת מעט האפקט שלהם חזק הרבה יותר ומרהיב עין ביופיו.

את המאטדור מלביש אדם מיוחד , משום שלחליפה הזו אי אפשר להידחק לבד. אני מצרפת לכם קישור ליו-טיוב , כיצד מתבצעת הלבשתו של המאטדור לפני הקרב. , בסרטון תראו את  המטאדור הצעיר והמצליח מיגלין מוריו  בן ה- 26 שהחל את  הקריירה שלו בגיל 19.

              מיגלין בזירה בתמונה למעלה

כך מלבישים את המאטדור- ליחצו על הקישור מימין . (סרטון מרהיב עם מוסיקה  אותנטית כמו שצריך. שווה צפיה)


המאטדורים בספרד הם אלילים של ממש. הם מושא להערצה כמעט כמו הכדורגלנים המפורסמים דייויד באקהאם, כריסטיאנו רונאלדו, מסי, דוד וייה  ויש עוד הרבה כמובן. 

הם צעירים, חטובים, מצליחים, יש ביניהם יפים מאוד. נשים מעריצות אותם וזורקות להם לעיתים חלקי לבוש אינטימים לזירה לאחר הניצחון.אחד כזה הוא המאטדור  חסולין דה אובריקה  jesulin de ubrique

                       חסולין דה אובריקה                                      


מטאדור ידוע נוסף הוא  קאיטנו ריוורה אורדונייס שמכונה גם "דייויד בקהאם של לוחמי הפרים ".
. אני רוצה להביא לכם קטע ממאמר שנכתב עליו באתר של עיתון הארץ ע"י רועי בית לוי:

" כשקייטאנו ריוורה אורדונייס נכנס לזירה, עטפו את גופו אלף שמשות קטנות. החרוזים הצבעוניים על חליפת האורות שלו, התלבושת המסורתית של לוחמי השוורים בספרד, נצצו באור העז של אמצע ספטמבר וריתקו אליו את כל העיניים ב"פלאסה דה טורוס" המרכזית של העיר אלבסטה. אחרי שרחץ ברגע הזה בהנאה במשך דקה ארוכה, הוא התקדם באלגנטיות של רקדן בלט ובנחישות של תליין אל מרכז הזירה של החול והדם.


זה היה מחזה נהדר. לכל מי שצפה בו באותו יום היה ברור שכך בדיוק צריך להיראות לוחם שוורים: הגוף המתוח, העיניים היוקדות, התנועות הבטוחות. היתה כאן הבטחה לקורידה (מלחמת שוורים) מוצלחת במיוחד, כזאת שבה המסורת של העבר המפואר וההתרגשות של העתיד הלא צפוי נושקים זה לזה ויוצרים הווה רווי ביופי ובאימה. מחול מרהיב שבסופו אורב המוות.



הכל היה מוכן לרגע הגדול.

הציפורים בשמים חדלו ממעופן, החצוצרות ביציע נדמו, סוסיהם של הפיקדורס דהרו סביב השור הגדול ועייפו אותו, הפיקדורס נעצו בצווארו את רומחיהם החדים ואז הניחו לבנדריירוס המיומנים לנעוץ בגבו את הבנדרייס - פגיונות עטורי סרטים - שהרתיחו את דמו והכינו אותו לקראת המפגש הגורלי עם המטאדור.


חמש דקות לאחר מכן נאלצו חברי הפמליה של קייטאנו לשאת אותו על כתפיהם אל המרפאה הקטנה שבזירה, ומשם הובהל באמבולנס אל בית החולים המקומי. קייטאנו ניסה להטעות את השור בתנועת יד מהירה, אבל השור נעץ את קרניו בירכו השמאלית של המטאדור והטיח אותו אל הקרקע. קייטאנו איבד דם רב והובהל אל חדר הניתוח, שם ייצבו הרופאים את מצבו.


פציעות הן חלק בלתי נפרד מחייו של לוחם השוורים.

הסכנה שאורבת לו בזירה מלווה אותו כצל עיקש בכל אשר יפנה, אבל נדמה שקייטאנו הפך את העניין הזה להרגל של ממש. המפגש הלא מוצלח עם השור חם המזג באלבסטה לא היה הראשון שלו השנה. באוגוסט הוא הובהל לבית החולים במלאגה עם פגיעה בכתף, ביוני התוודע מקרוב לחדר המיון בבית החולים המרכזי בקאדיס, בגלל פגיעה ברגל, ובמארס נפצע בגבו בפלאסה דל טורוס המפוארת של סוויליה.
קשה להיזכר בלוחם שוורים שנפצע כל כך הרבה פעמים בשנה אחת. קשה עוד יותר לחשוב על לוחם שוורים אחר שהתאושש כל כך מהר מפציעותיו ושב פעם אחר פעם אל הזירה.


הפרשנים המתמחים במלחמות השוורים בספרד - שמתפקדים בתחום האפור שבין ביקורת אמנות לפרשנות ספורט - עדיין לא החליטו מה הם באמת חושבים על קייטאנו.
מצד אחד, רבים מהם מתרשמים מאוד מאומץ הלב שלו, מהכבוד הרב שהוא רוחש למקצוע ומהמאמץ הגדול שהוא משקיע באימוניו. באותה נשימה רבים מהם מזלזלים בכישרונו הטבעי ומצמידים לו את הכינוי הלא-מחמיא "דייוויד בקהאם של לוחמי השוורים" - רמז ברור לכך שתשומת הלב הרבה שהוא מקבל קשורה בעיקר למראהו החיצוני ולחייו הסוערים מחוץ לזירה.

אבק הכוכבים שדבק בו והעובדה שג'ורג'יו ארמני בחר בו כדוגמן המרכזי בתצוגת האופנה הגדולה שלו במילאנו בתחילת 2007, סייעו להפוך את קייטאנו לאחד הכוכבים התקשורתיים הגדולים של עולם השוורים."



ונסיים בסיפור קצר :

"לפני שנשלח אל כדור הארץ, פנה טאורוס, אל הפרים, אל אחד העגלים הצעירים. 'אתה תמות זמן קצר לאחר שתגיע אל כוכבו של הטורף האכזר ביותר ביקום, האדם, אבל אתן לך זכות לבחור בין שתי דרכים למות. באחת יסרסו אותך, יתלשו לך את הקרניים ויכלאו אותך במכלאה חשוכה עד שתשמין. אז יעמיסו אותך על משאית מסריחה, שם תצטופף עם עשרות פרים אחרים, וכולכם תישחטו  כדי להפוך מאכל לבני האדם. האפשרות השנייה היא שמגיל צעיר יפטמו אותך במעדנים, ובמשך ארבע שנים תחיה בחופש מוחלט בשטחי המרעה. בסוף התקופה הזו תישלח אל מותך בקרב עיקש מול המטאדור. אתה תמות בסוף, אבל אולי גם הוא'. באיזו אפשרות, לדעתכם, בחר הפר?" ההמשך כולל מנולו, בפוסט הבא. פזית.

. 

מלחמת הפרים- ואיך זה מתקשר לסקסיות וחושניות.

הייתי רוצה לתת  לכם מעט  רקע על מלחמות הפרים לפני שאני ממשיכה לספר לכם על חוויותי מן הזירה. תקראו עד הסוף וגם תגלו כיצד מתקשרים סקס וחושניות למלחמה בין האדם והחיה.


מאיפה זה מגיע?

זוהי מסורת איברית קדומה: מלחמות הפרים אכן החלו בתקופות עתיקות מאד והתפתחו כחלק מהתרבות הספרדית.
השבטים האיבריים שהתגוררו בספרד בתקופות הפרה-היסטוריות נהגו להעלות את הפר, שהיה סמל לחוזק ולחסינות, כקורבן לאלים.
בתקופה הרומית איבדה הלחימה את משמעותה הדתית והפכה למקור של בידור והנאה לצופים.  
מלחמה בפרים מעל גבם של סוסים הייתה עיסוק מכובד בקרב אבירי ספרד בימי הביניים.
 המוטיב של השור הלוחם היה קיים הרבה לפני הקורידה ( קורידה זו מלחמת פרים).
יש משהו סמלי בדמותו של השור בתרבויות הים תיכוניות: 
השור היה סמל לכוח, לגבריות, דרך הארמונות המינואים שבכרתים ועד לתמונת השור הזועק ב"גרניקה" של פיקאסו.

( הייתי גם בכריתים בארמון המינואי, וזכיתי גם לראות את ה"גרניקה" לפני 3 חודשים במוזיאון במדריד -מי שרוצה לקרוא קצת יותר על המינוטאורוס של כריתים ,אני מצרפת קישור לפוסט קודם שלי שהקדשתי לו ,וזאת בהיותי חובבת מיתולוגיה כפי שכולכם יודעים. הכנסו לקישור : אגדה יוונית - המינוטאורוס )

איך מגיעים הפרים לזירה?

את השוורים מגדלים בכרי דשא ומרעה במרחב שבין סלמנקה לסיודד ריאל, והם נהנים מחופש כמעט מוחלט.  בהגיעם לגיל שנתיים לערך, נשפטת יכולת הלחימה שלהם במבחן תעוזה – הטיינטה (tienta).  ולאחר ארבע שנות התחשלות ודיאטה עשירה הם גדולי ממדים וחזקים באופן חריג.  זוהי חווה המתמחית בגידול שוורים למטרה זו ובעליה טוענים בדרך כלל שהם ממיינים ובוחרים את השוורים בעלי התכונות התוקפניות.  מומחים לתחום, המכונים אספיסיונאדס (aficionados), בוחנים בכלים מקצועיים את איכויותיה של כל חוות בקר כזו.

כיצד הפכה מלחמת הפרים לספורט כה פופולארי ועממי?


במשחקי האבירים שקדמו למאה ה-18, התגרו הרוכבים בפר, ובדרך כלל לא המיתוהו.  צורת קרב זו , נהוגה עד היום במקומות מסוימים בספרד (ובעיקר בפורטוגל.  בגרסה זו, מכונה הלוחם רֶחוֹנְדוֹר (rejoneadors).  


מלכי בורבון שהגיעו לספרד במאה ה-18, לא אהבו את השעשוע הזה ומלחמת הפרים חדלה להיות ספורט אצילים והפכה לשעשוע של "עמך".   כך התהוותה, ברונדה (Ronda), כנראה, בסוף המאה ה-18, הגרסה הנוכחית, מלחמת פרים רגלית.  


אביה של מסורת קרב זו הוא פרנסיסקו רוֹמֶרוֹ, צאצא של שושלת לוחמי פרים מעולים.  בני משפחתו ולוחמים מפורסמים אחרים עיצבו את הקורידה במהלך המאה ה-18 וה-19, עד לסגנון המוכר כיום. הלוחם הידוע, פרנסיסקו מונטֶז עיצב את המסורת המשלבת פיקָדוֹר (דוקר) רכוב על סוס, ומטאדור (נגזר מ-Matar, שבספרדית פירושו להרגו),  הנלחם כשהוא עומד על רגליו. 
אז נלחמו בפרים תוקפניים בני 5-6 שנים, שמשקלם כ-650 ק"ג.  


חואן בלמונטה, לוחם מפורסם אחר, החליף אותם בפרים בני ארבע שנים, במשקל של 450 קילוגרם, כדי להפוך את הקרב לזריז, מהיר וחם יותר, וגם מבחן כוח טוב יותר למיומנות המטאדור.  
בשנים האחרונות, חזרו להשתמש בפרים גדולים. נראה שהמשקל והעוצמה בכל זאת מרשימים יותר את הקהל.

כיצד ולמה הופכים להיות מטאדור?

לא פשוט להיות מטאדור. לשם כך לא די באומץ ובזריזות, יש לעבור גם הכשרה מקצועית. 

הזוי ככל שיישמע, יש בספרד המודרנית של ימינו, ישנם בתי ספר מיוחדים, להכשרת לוחמים לקורידה.  

בספרד, חולמים לא מעט ילדים על חליפה רקומה זהב, שור מובס לרגליהם והמונים מריעים להם בזירה.
כמו הילדים המתאמנים בסמטאות ניו יורק, כשהם חובשים כובעים שמצחיותיהם הפוכות, מתאמנים בהטבעת כדור לסל וחולמים להיות מייקל ג'ורדן; כך כאן, המטאדור הוא גיבור תרבות וסמל לאומי - צעיר, חזק, אמיץ, גברי, אהוב. מודל  לחיקוי.

עד לפני שני עשורים, מי שחלם להיות מטאדור נאלץ להרחיק לאחת מחוות גידול הפרים  הפזורות בעיקר בחבל אנדלוסיה, ולבקש להצטרף לצוות החווה, בתקווה שיום אחד ירשו לו להתאמן עם הפרים.
זה היה עסק משפחתי, ומרבית לוחמי הפרים היו באופן טבעי בני משפחה של מגדלי פרים או של מטאדורים

איך נעשית היום הכשרת המטאדור? 

עם השינויים הכלכליים והחברתיים של המאה הנוכחית, ובעיקר עקב הנהירה לערים הגדולות, חל שינוי גם במסורת זאת. צעירים שגדלו בעיר התקשו לוותר על חייהם הנוחים ועל האפשרויות לרכוש השכלה מסודרת.  
להיות עובד חווה במקום מרוחק מן המרכז כבר לא נחשב עניין אטרקטיבי.
אבל הדרישה להכשרה מקצועית בתחום זה לא פחתה; וכך נוסד ב-1975 במדריד, בית הספר המודרני הראשון למטאדורים.  


שכר הלימוד סמלי; הלימודים מסובסדים על ידי הרשויות המקומיות, כדי שכל ילד בבירה הספרדית יוכל ללמוד. המגבלה היחידה היא גיל הקבלה. – 12 שנים. ההצלחה היתה מיידית.  מאות צעירים נרשמו ללימודים, מוכנים לעבור מסלול מפרך של ארבע שנות לימוד, עבור הסיכוי הקלוש שיום אחד יזכו לעמוד בזירה, אחד על אחד מול ה"טורוס" האימתניים


נערותם של מטאדורים לעתיד מזכירה את זו של לוחמי הסומו ביפן, שכבר מגיל צעיר נתונים במשטר אימונים ובדיאטה חמורים.  אלא שבמקום לייצר מכונות מלחמה עתירות שומן ושרירים, יוצאים מבית היוצר הספרדי לוחמים דקיקים, גמישים וחזקים, בעלי תנועות וגינונים הדומים לאלה של רקדני  בלט - ביחס הפוך לפרים, שגם אותם בוחרים בגיל צעיר.

שימו לב לגזרה החטובה ולעמידה הגאה של המאטדור , ממש כמו רקדן בלט ,חנוט בחליפה הדוקה.


מה קורה כשמתחיל המופע?


בתכנית מופיעים שלושה לוחמים, כל אחד בשני קרבות.
 הפעילות מתחילה בפָּסֶאוֹ, שהיא תהלוכה חגיגית של המשתתפים לצלילי מוזיקה במקצב הפסדובלה (Paso doble).
(אני יכולה להגיד לכם שזה היה מאוד מרגש לראות את טקס הפתיחה.)
את הפסאו , מנהיגים האָלְגוּסילֶס (Alguziles), עוזריו של נשיא הקורידה, ואחריהם הטוררוס (toreros).  


מראה הסוסים המטופפים באצילות והלוחמים הלבושים בשלל צבעים הוא חזיון מרשים ויש בפסדובלה משהו מעורר ומרנין,  הגורם לצופה להתרגש ולצפות בקוצר רוח לקראת הבאות.


מי זו ורוניקה?


במערכה הראשונה נכנס המטאדור לזירה, מצויד בקָפֶּאָה, שהיא מעיין שכמייה אדומה ורחבה (שנועדה לשלהב את הקהל, לא את הפר, שהוא עיוור צבעים).  
לפי תגובות הפר מעריך המטאדור את מזגו, את פיקחותו ואת טיב תגובותיו. 
אחד התרגילים המפורסמים בו נוקטים הלוחמים נקרא וֶרוֹניקָה, משום שבתרגיל זה, מתנופפת השכמייה כה קרוב לפני הפר, כפי שוורוניקה הקדושה הייתה קרובה לפניו של ישו.


אחרי כן, מגיעים הפיקדורים, כשהם רכובים על סוסים שצידם האחד מרופד כהגנה בפני התקפותיו של הפר. 
בעזרת חניתות ארוכות, הם פוצעים אותו באזור שרירי הצוואר, כדי להגביר את תוקפנותו.  אם מתגלה הפר כפחדן, מנופף נשיא הקורידה במטפחת ראש אדומה.  בכך הוא מסמן שהדגלונים שייתקעו במפרקתו, יהיו בצבע שחור, המסמל בוז.
בשלב זה, מגיב הקהל לעתים בצעקות ובשריקות.

 בתמונה למעלה זהו הפיקדור - ( אני צילמתי את התמונה....)


מה זה פר רע?

לעתים מכוונות קריאות הבוז נגד הפיקדור, שלדעת הקהל הגזים בדקירותיו, ולעתים, נגד הפר שלדעת הקהל היה "רע", כלומר, עצלן, מאופק ומסרב לספק את הסחורה שהם ביקשו לקבל.

 באחד הקרבות, כפף הפר את גוו וקיבל את הדקירות בהכנעה. הקהל הגיב בגידופים ובשאגות "מאלו טורו" (פר רע).   לעתים, מתגלה הפר כלוחם מעולה.  יש פרים הנוגחים את הסוס בחוזקה, ואף מסוגלים להרימו בקרניהם ולהשליכו אל הקרקע.  ברגע זה, כמו בכל רגע אחר שנשקפת סכנה למישהו, מגיחים כל המשתתפים, ומסיחים את תשומת ליבו של הפר, כדי לאפשר לפיקדור להימלט ולסוסו להיחלץ.

אני רוצה לספר לכם עובדה שהביא לידיעתי שמעון ידידי: במידה והפר עצל ולא מתחשק לו להילחם,חייבים להחליפו בפר עם קצת יותר מוטיבציה.  
וכיצד מורידים את  הפר מן הזירה?  בשיטה הכי עתיקה בעולם: מכניסים לזירה פרות  ולאחר מכן מניסים אותן לכיוון היציאה. הפר רודף אחריהן ויורד מן הזירה למכלאה. 


במידה וזה לא מצליח : הפרות חוזרות שוב ושוב על התרגיל, עד שהפר פורש אחריהן בכבוד. 

במערכה השניה בשלב השני נועצים הבנדריירים (banderlleros), שרבים מהם הם לוחמי פרים על סף פרישה, בנדריאס (banderillas) - קרסי פלדה במפרקתו של הפר. 
אלה קבועים בקצותיהם של מוטות עץ קטנים, המקושטים בדגלים צבעוניים. 
הבנדריירים המיומנים משתדלים להתקרב כמה שיותר אל מול ראש הפר, לתקוע את הקרסים ולהימלט מפגיעת קרניו.  
נוסף על תפקיד זה, במצבים מסוכנים מוטל על הבנדריירים להסיח את דעתו של הפר מן המטאדור בעזרת צעיפים צהובים-סגולים.  (ואני אומרת לכם, זה לא פחות מסוכן מתפקידו של המטאדור....)


במערכה השלישית  והאחרונה של הדרמה מופיע המטאדור כשהוא מנופף במוּלֶטָה, אריג אדום המחובר למוט עץ.  
הוא מברך את נשיא הקורידה, ומקדיש את הפר לאחד האישים החשובים בקהל (קשה שלא להרהר בגלדיאטורים שניצבו ברחבת הקולוסיאום ברומא ובירכו את הקיסר). ואז בידו השמאלית המואלטה וביד ימינו חרב, משליך המטאדור את כובעו וניצב מלא גאווה מול יריבו.  בשלב זה זוכה המטאדור בדרך-כלל לקריאות עידוד.  
אחת הדרכים לבדוק את אומץ ליבם של המאטאדורים היא לראות היכן הם בוחרים לבצע את המופע שלהם.  
אלו שעושים זאת באמצע הזירה אמיצים יותר ממטאדורים שבוחרים להופיע בצידי הזירה קרוב לנקודות המילוט.  


איך זה מסתיים?


המטאדור מפגין תנועות חדות ומהירות כשל רקדן פלמנקו, שעם מעט דמיון ניתן להשוותן לנסיקותיה של דבורה החגה ועוקצת במהירות, ועל כן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל.
 רמתו של המטאדור נקבעת על פי השקט, השלווה, והאלגנטיות של תנועות הקרב שמבצע גופו, סמוך ככל האפשר לראשו של התוקף. 
האקט האחרון בקרב נקרא אֶסְטוֹקָדָה.  הפר עומד רועד, קצף עולה מפיו, ראשו מורכן, מבטו כבוי, ודומה שהוא מכיר כי בא קיצו, אך מחליט להלחם עד הרגע האחרון.  
המטאדור עומד מולו, חרבו השלופה בידו, והוא מכוון אותה אל בין כתפיו של הפר, לנקודה מסוימת ליד המפרקת, שגודלה כמטבע.
חדירה דרכה תביא לפגיעה ישירה בליבו של הפר.  באותו הזמן, על ידי נפנופי המולטה, מסיחה ידו השנייה, את תשומת לבו של הפר.


רק לעתים מצליח המטאדור לבצע את האסטוקדה בנעיצה אחת, מהירה ואלגנטית.  
ברוב המקרים דוקר המטאדור את הפר פעמים רבות, עד שזה כורע באפיסת כוחות.  אז לא נותר למטאדור אלא להתייצב מעל הפר המובס ולנעוץ בו את חרבו.  
הקהל שופט את המטאדור ללא הרף. תנועות גוף זריזות או בריחה מפני הפר התוקף הן עברות שהקהל הספרדי המבין עניין אינו מוכן לסלוח עליהן.  ומאידך, נפנופי מולטה מהירים במיוחד, התחמקות אלגנטית ואסטוקדה אמיצה ומהירה, יזכו את המטאדור במחיאות כפיים סוערות, ויעניקו לו את אחת מאוזני הפר, ובמקרים רבים גם את זנבו. 


כשהמטאדור מפגין יכולת גרועה הוא יוצא מהזירה כשהוא חפוי ראש, כשהוא מלווה בשריקות ולפעמים גם בנאצות מפי הקהל המאוכזב. 


בסיומו של קרב טוב, מנקודת מבטו של הקהל, ינופף נשיא הקורידה במטפחת כחולה.  בכך יברך את הפר המת על אומץ הלב שהפגין, ויסמן למובילי הפרדות לגרור את הפגר סביב הזירה במצעד ניצחון. (ראו התמונה למטה... אני צילמתי)

סקס בזירה


כשלמדתי במכון "סרוונטס " בתל-אביב ספרדית, היתה לי מורה בשם ראקל שבאחד השיעורים נתנה לנו הסבר  על מלחמות הפרים. אני זוכרת היטב את דבריה כי זו נראית לי נקודת מבט מעניינת ומרתקת. 
ראקל סיפרה שהמטאדור למעשה משחק בדמות של אישה. הוא לבוש בבגדים צמודים וצבעיהם נשיים: גרביים ורודות, בגד מעוטר בזהב, צבעי אדום למינהם. כמו כן הוא מטשטש את אזור המפשעה,כך שיראה שטוח כמו אישה. 
הגלימות הצבעוניות: ורוד ,צהוב ואדום הן כמו חצאית נשית מתנפנפת ועימה הוא מבצע צעדי ריקוד ומחול כמו רקדנית בלט או רקדנית פלמנקו. כובעו של המטאדור שחור ובשתי קצותיו 2 עיגולים שדומים לשיער אישה. 


השור הוא הגבר שבמחול האכזרי הזה. קרניו הן סמל לאיבר המין הגברי שבא לנגח את האישה. גודלו ועוצמתו הן כשל גבר חזק ונחוש. 


כך מתנהל לו משחק מקדים אירוטי בין הפר לשור.  המטאדור עומד לעיתים מול פניו של השור ומבליט כלפיו את אזור החלציים בתנועה מתגרה. 


קצרה היריעה מלספר את הכל. זה על קצה המזלג.


המשך החוויות מהזירה אפרסם בפוסט הבא


פזית


מקור : אתר הבית של גילי חסקין

זירת הפרים ב "לאס ונטס" ומי זה מנולו הכל יכול?

ביום ראשון הייתי לראשונה בחיי במלחמת פרים.


בלב מדריד יש איצטדיון ידוע וותיק, שנוסד ב- 1929 שנקרא " לאס ונטאס" . במקום הזה נערכות מלחמות הפרים.
"ונטס" בספרדית זה מכירות "sale" אינני יודעת איך השם מתקשר למלחמות השוורים אבל זה התירגום.
הצטיידתי בכרטיסים דרך האינטרנט, עוד לפני הנסיעה, ובחרתי  מקומות טובים: שורה 4, כך שאפשר יהיה להסתכל לשור בעיניים! וכמובן שיהיה בצל. זה גם כתוב על הכרטיס.

כשהגענו לשם,סיפרה לי נטלי, (החברה של בני), שמישהו שעובד איתה ,בחור בשם חוסה משהו, ביקש שכשנגיע לזירה נצלצל לאיזה "פרסונה"  שהוא מכיר ושיש לו קשרים בזירה. והוא כבר יטפל בנו. שמו של הגברבר הלטיני הוא מנולו.

צלצלתי...

" hola senor Manolo como esta? soy Pazit la amiga de jose " ובתרגום חופשי: שלום מר מנולו, מה שלומך? אני פזית הידידה של חוסה... לפי טון הדיבור הנמרץ שלו וההבנה המידית ,היה נראה כאילו הוא ציפה לשיחתנו במשך כל היום.

בקלילות ונחמדות הוא התחיל לתחקר אותי : " איפה אתן יושבות? כן, שער 9, אבל איפה? למעלה או למטה? טוב, אין בעיה , תכנסו ותחכו לי....אני כבר מגיע".

התיישבנו במקומותינו  , לא לפני שקנינו ביורו וחצי לכל אחת כרית לרפד את הישבן מאימת האבן הקשה.

לא עברה דקה, ומנולו התייצב. נישק לי את היד וציווה על שתינו לקום ולבוא אחריו. האסרטיביות שלו והבעת הפנים הרצינית נתנה לנו הרגשה שאין מצב שאנחנו לא עושות מה שהוא רוצה.

קמנו, לא לפני ששאלתי אותו אם זה בסדר להשאיר את הכריות ללא השגחה,והוא אמר שזה בסדר גמור.
 הוא הוציא אותנו אל האיזור שבו יש את המזנונים. (המקום נראה כמו "היכל נוקיה" ,שערים, שערים ומזנונים במעגל החיצוני)  ושאל איזה קפה נשתה.

האמת, לא חשבנו לשתות קפה ,אבל לא היה נעים לסרב אז הזמנו. הוא שילם בעד הקפה לפני שהבנו מה קורה ולא הספקנו למחות.ככל הנראה אנחנו היינו כלולות במסגרת טיפול אישי שהוא מעניק לידידותיו של חוסה....

אחרי שהכינו לנו את הקפה,הוא הכניס אותנו חזרה לשער, וסימן בידו בארשת חשיבות לסדרן שאנחנו איתו, (יכולנו גם להציג את הכרטיסים,אבל מנולו איתנו , ואז זה נראה הרבה יותר רציני...) .

הוא  הושיב אותנו בחזרה במקומותינו ונתן לנו תוכניה של הארוע. זו תכניה שמחלקים בחינם, אבל מהיד של מנולו ,היא קיבלה חשיבות רבה יותר.

הוא הורה לנו לשבת בנוח, וביקש שכשיגמר הארוע ( 3 מטדורים ו- 6 פרים) שלא נלך ונמתין לו.

וכשאני אומרת : הורה לנו, לקח אותנו ,הושיב אותנו, זה היה ממש ככה. אדם דומיננטי שיודע בדיוק את העבודה ומסחרר אותך כך שאתה לא יכול לסרב לו. 

בינתיים הוא ירד למטה ,ממש ליד הזירה, נפנף לנו בידו, ביקש שנעמוד, וחבר שלו עם מצלמת עיתונות ענקית הנציח את שתינו מחייכות במבוכה.. כולם הסתכלו עלינו ובטח חשבו : " מי השתיים האילו שזוכות לצילום מקצועי..?"

האמת שאין לי מושג היכן תתפרסם התמונה הזו. אולי יש ירחון של מלחמות שוורים ויעשו לנו פוטו-מונטג' עם מטדור חתיך ומסוקס?  ואולי עם פר שחור וזועם? מי יודע. 

לפנינו ישבה חבורה של גברים שיצרו עמנו קשר עין, ואז החלטתי לבקש מאחד מהם,שנראה כמו אינדיאני,שיצלם את נטלי ואותי. כמובן שהוא הסכים וזה  נעשה באדיבות ובחיוך, ואז החלטתי לשאול אותם מאין הם ומסתבר שהם מאקוואדור, כשסיפרתי שאנחנו מישראל,ואז הם מילמלו  בנימוס : muy bien, muy bien .... והשיחה הסתיימה. 
היתה לי הרגשה שהיחסים התקלקלו עקב חשיפת זהותנו,אבל הייתי נחושה לתקן אותם בשלב מאוחר יותר. 

סיימנו לשתות את הקפה של מנולו שהעלה לנו את טמפרטורת הגוף ל- 70 מעלות, והלכנו לקנות שתיה קלה .

בינתיים הכינו את הזירה. סימנו את המעגלים בצבע לבן, גרפו את החול, השעה כבר התקרבה לפתיחת הטורניר ואנחנו היינו נרגשות לקראת הפתיחה.....

המשך החוויות בפוסט הבא....

פזית

מה בין המורה אליעזר,הסופר או' הנרי והעיר מדריד?

כשלמדתי אנגלית בבית ספר היסודי היה לי מורה בשם אליעזר גוטנטג. אם יש מישהו שאפשר לקרוא לו מורה,זה האיש.
שיטת הלימוד שלו היתה יחודית ,מעניינת ומרתקת.
אני חושבת שממנו באה לי האהבה לשפות,או למען הדיוק הוא עורר את אשר היה חבוי בי.

אליעזר גוטנטג היה "מכריח" את תלמידי הככיתה להגיע אליו בשבת בבוקר הביתה לקבל ספר קריאה באנגלית. הוא הייה מקדיש את השבתות לקבל את תלמידיו בחדר העבודה שלו ,בבית ברחוב יחזקאל שנמצא בצפון דיזנגוף.
כולם הגיעו אליו (מלווים ע"י ההורים ,שהתקבלו בסבר פנים יפות על ידו ועל ידי אשתו).כולנו החלפנו ספרים אצלו ,איש איש לפי רמתו ולפי המלצתו.

אין ספק שמכיתה ג' ועד כיתה ח' הקריאה בספריו של אליעזר גוטנטג שיפרו את ידיעת השפה לאין ערוך וחשפו אותנו ליצירות שונות שספק אם הייתי קוראת אותן בעברית.
בחופש הגדול הוא המשיך לקבל אותנו בביתו והיינו צריכים להגיש לו 8 "בוק-רפורטס" book reports .
לכל שבוע חופש,ספר אחד.
קראנו את או' הנרי,את רואלד דאל ועוד. גם בכיתה הוא היה מספר לנו סיפורים בצורה מוחשית ומרתקת.
זה סוג המורים שלעולם לא שוכחים שמטביעים את חותמם בך לכל החיים.מורה לחיים!

ולמה נזכרתי באליעזר גוטנטג?

אני כרגע  במדריד ,אצל בני,. מן החלון נשקף נוף שהזכיר לי סיפור של או' הנרי. הסיפור נקרא "העלה האחרון"
the last leaff, וזה סיפור שהיה מעלה דמעות בעיני ומרגש אותי כל פעם מחדש. גם היום.

הנוף הוא פשוט מאוד. קיר לבנים חלק.

והרי הסיפור לפניכם:


העלה האחרון

מר ברמן חי בשכונה שקטה בעיר ניו יורק. הוא היה צייר ששאף כל חייו ליצור את יצירת המופת שלו,האחת והיחידה שתפרסם אותו.
בבניין שלו ,קומה מעליו חיו שתי נשים צעירות .
החורף הגיע,חורף קר וקשה.
אחת הנשים חלתה בדלקת ריאות קשה,ולמרות טיפול מסור של חברתה וביקוריו התכופים של הרופא אצלה,לא החלימה.
הייאוש החל מכרסם בה...היא ישבה והתבוננה על העץ שהיה בחצר הבית ועל עליו הנושרים.
יום אחד אמרה לחברתה: " כשהעלה האחרון יפול, אני אמות"
וכך ,במקום לנסות ולהחלים ולמלא את עצמה בתקווה,ישבה וצפתה בעלים הנושרים זה אחר זה.

גם מר ברמן ניסה לעודד את רוחה ולבקש ממנה להפסיק לחשוב על העץ,על עליו הנושרים ועל המוות.

אך לשווא! כלום לא עזר. "אני אמות כשהעלה האחרון יפול מן העץ" חזרה ואמרה.

הגיע היום: נותר עלה אחד על העץ.

הלילה ירד, הבוקר עלה, והיא פתחה את הוילון והנה העלה העיקש עומד עדיין על הענף ,מסרב ליפול.
" זה עניין של זמן..." אמרה. " הלילה הוא יפול..."
ושוב לילה, שוב בוקר, היא מסיטה את הוילון : והעלה עומד איתן ועיקש על הענף.

לאט לאט החלה להתאושש ולהתחזק עד שנרפאה כמעט לגמרי.
כשבא הרופא לבקר אותה והתפעל מהתאוששותה המפתיעה,הוא גם סיפר לה כי השכן מלמטה , מר ברמן, חולה מאוד
 "שעותיו ספורות...יש לו דלקת ריאות קשה.." אמר לה הרופא.

"מה קרה למר ברמן?" שאלה.
"אינני יודע מה הוא חשב לעצמו" אמר הרופא , " אבל כל לילה הוא יצא בקור המקפיא לצייר על קיר הלבנים בחצר הבית, לטענתו את יצירת המופת של חייו"

ואז היא הבינה: הוא צייר לה את העלה על הקיר החשוף, צייר אותו כל כך חי ואמיתי ונתן לה את חייה במחיר חייו.

זו היתה יצירת המופת של מר ברמן.

פזית

שלומי, הגרוטאה, ונבלות 3

יום שישי בבוקר. הפגישה השבועית עם שלומי במספרה. 


" מה קורה שלומי? , אין סיפורים? אין התרחשויות? הקהל דורש " אמרתי .
" לא חסר"  אמר לי   " תני לי רק לשתות קפה ולאכול את הטוסט" 


עליתי לקומה השניה ונתתי לרחל לטפל בציפורניי ולמשוח אותן בלק אדום,כשלפתע הציץ ראשו של שלומי במעלה  המדרגות   ( מדרגות לולייניות וכל כך תלולות, שלעלות בהן זה כמו לטפס לראשו של מגדל פעמונים  של  כנסיה )


"תשמעי סיפור" הוא אומר : " לידידה שלי היה רכב מסוג רנו, רכב ישן, שאפילו חברות הביטוח לא מוכנות לבטח כבר.
יום אחד גנבו לה את הגרוטאה הזו. בשל "שוויו" של הרכב היא לא הזדרזה לגשת למשטרה ולהגיש תלונה. מה בוער? גם כך אין עליו ביטוח. אפשר לדחות את זה עוד קצת...." 


" נו..." שאלתי ..."ומה הסיפור...?"

"טוב" הוא ממשיך, תוך לעיסת הסנדוויץ המגרה  
" יום אחד מתקשרים אליה מהמשטרה , ושואלים אותה אם שמה הוא כך וכך ...ואם רכב מסוג רנו הוא רכב ששייך לה?"  
" כן, זו אני..כן היה לי רכב כזה " הודתה.
" אז תדעי לך ", הרעים קולו של השוטר מהצד השני " את חשודה בגניבת רכב" 
" אני? אני לא גנבתי שום רכב, גנבו לי את הרכב, את הרנו..."  הסבירה

או- קיי . אתם מבולבלים?  בבקשה הסבר: 

הגנבים שגנבו את הגרוטאה מסוג רנו ,עשו עימו מעשה מתוחכם,הם ממש לא היו צריכים את הטרנטה הזו.  הם התנגשו עימו ברכב " שווה"  מאחור,....כאילו תאונה, וכשהנהג הנפגע יצא מן הרכב להביט בנזק שנגרם לו ,הם נכנסו לרכבו וברחו מן המקום. 


המסקנה הכי פשוטה  והכי מתבקשת היתה כי : בעל הרנו הוא הגנב.... 


כמובן שהכל הובהר והוסבר למשטרה ונגמר בכי טוב לאותה בחורה. 


ואין ספק שדיווח על רכב שנגנב הוא חובה , גם אם אין עליו ביטוח והוא שווה ערך לגרוטאה.

ואני אומרת שוב : נבלות.....

דרך אגב, הצפרניים יצאו יפהפיות....


שבת שלום 


פזית

מזל טוב לחוליו ומירנדה

אחרי 20 שנה של חיים משותפים ו- 5 ילדים הם החליטו להתחתן . זה קרה ב- 24 לאוגוסט, בעיר היפהפיה מרבייה בדרום ספרד, בטקס צנוע בנוכחות הילדים ושני עדים. 

חוליו גם בגיל 66 נראה נפלא, ומירנדה בת ה- 45  (אחרי 5 לידות ,פשוט יפהפיה) אבל אני לא אובייקטיבית. שיהיה בשעה טובה!!!