לאן נעלם ג'ימי הופה ?- היום לפני 35 שנה 30.7.1975

כאשר האמריקאים רוצים לציין דבר שהוא בלתי אפשרי, הם אומרים : "כן, זה יקרה ביום שימצאו את גופתו של ג'ימי הופה".

אז מי היה ג'ימי הופה?

ג’ימי הופה נולד בעיר ברזיל שבאינדיאנה. אביו, שהיה כורה פחם, נפטר כשהופה היה בן 7.
בגיל 14 נשר הופה מהלימודים וחיפש עבודה.
 בגיל 20 כבר הספיק לארגן שביתה במקום עבודתו והפך להיות סוכן עסקי של ארגון ה"טימסטרס" המקומי של דטרויט, אחד מהאיגודים המקצועיים החזקים והגדולים בעולם באותה תקופה.
לימים (1952) נבחר להיות נשיא האיגוד ומנהיגו הבלתי מעורער.
בזמן כהונתו כנשיא האיגוד, עבר מספר החברים בו את שני המיליון.




הופה היה מקורב לאנשי מאפיה, דבר שהביא את הפרקליטות, בראשותו של רוברט קנדי, לפתוח בחקירה פדרלית נגדו ב–1957 ולהעמידו לדין באשמת מעילה בכספי האיגוד ובקרנות הפנסיה ובניסיון לשחד מושבעים.
משפטו הראשון נפסל ע"י השופט, בגלל היעדר החלטה של המושבעים, שכנראה שוחדו ע"י הופה.
במשפטו השני נמצא אשם ונשפט לשמונה שנות מאסר, מתוכן ריצה רק 58 חודשים.
הופה סירב להתפטר מתפקידו והמשיך לכהן כראש האיגוד המקצועי גם כאסיר.



ב-1971 זכה הופה לחנינה ע"י הנשיא ניקסון אחרי שתרם בנדיבות כספים למימון הקמפיין שלו. ניקסון הורה להופה לא "להתעסק" בכל הקשור לאיגוד המקצועי במשך עשר שנים. כתוצאה מכך מונה נשיא אחר לאיגוד, אך הופה לא טמן ידו בצלחת והמשיך להיות פעיל באיגוד.



הופה נראה לאחרונה ב-30 ליולי 1975 מחוץ למסעדה בדטרויט, שם אמור היה להיפגש עם אנשי מאפיה, ביניהם "טוני פרו" פרובנצאנו, חבר במשפחת המאפיה של ג’נובס (GENOVESE) ו"טוני ג’ק" ג’יאקאלונה, חבר מאפיה מקומי.
הופה התקשר באותו ערב לאשתו כדי לומר לה שהאנשים הללו הופיעו לפגישה איתו, ומאז נעלמו עקבותיו.
 
רבים מניחים שהופה נרצח על ידי המאפיה, שלא רצתה שהוא יפריע לה בקשריה ההדוקים עם האיגוד המקצועי, וגם בגלל שסברו שלהופה היה מידע רב על בכירים במאפיה, שיכול היה להסגירם לידי החוק.
 
במשך השנים נבדקו ידיעות רבות באשר למקום קבורתו, כמו למשל ידיעה שגופתו טמונה מתחת לכר דשא מלאכותי באצטדיון למירוצי סוסים בניו-ג’רסי, או באחד ממכרות הפחם בפנסילבניה.
סברה אחרת היתה שגופתו היתה במכונית שנשלחה להימחץ לצורך מיחזור.
כל הספוקלציות הללו נמצאו כחסרת בסיס.
 
ניסיונות רבים נעשו במשך השנים לאתר את מקום קבורתו. רק בשנת 1982 הוכרז הופה באופן רשמי כמת. למעלה משלושים שנים מעסיקה היעלמותו של ג’ימי הופה את ה-FBI, שלא מרפים לרגע מהחיפושים אחר מקום קבורתו.


זהו. סתם רציתי שתדעו.


שבת שלום  פזית
 

"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" - מה זה קשור לט"ו באב?ומה הסיפור של הפילגש בגבעה?

החלטתי לחקור עוד קצת את משמעותו של חג ט"ו באב וזאת לאחר ששמעתי את הסברו של עקיבא נוף ב "טיש" במוצאי שבת האחרון. והנה הסיפור לפניכם מתוך ספר שופטים והסיפור נפתח במילים: " וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל.." :

איש משבט לוי הגר בהר אפרים, לקח פילגש מבית לחם יהודה. ( באותה תקופה היה לגיטימי לקחת פילגש - אשה שניה).
כנראה שאותו מר לוי, שגר בהר אפרים  לא מצא חן בעיניה כל כך והיא החליטה לברוח חזרה אל בית אביה בבית לחם ובתקופה הזו גם "התעסקה" עם  גברברי העיר בחופשיות שלא אופיינית לתקופה! 

 לאחר 4 חודשים הגיע אליה אותו איש משבט לוי לשכנע אותה לחזור אליו! .

לאחר שהות של כמה ימים בביתו של אביה, השתכנעה המורדת והם  יצאו לעת ערב לכיוון עירם.
החושך ירד, והם היו הם ליד יבוס, (ירושלים , שהייתה עיר יבוסית בתקופה זו).

האיש סירב להצעת משרתו ללון שם, בנימוק (שיתברר כאירוני, לאור ההמשך) ש"לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה"  והמשיך בדרכו במטרה ללון באחת מערי בנימין - גבעה או רמה ( כן, גבעה ורמה אילו שמות של ערים).

הם המשיכו ברכיבתם, והשמש שקעה כאשר היו ליד העיר גבעה, שם ישבו ברחוב וחיכו, לשווא, שיהיה מי שיאסוף אותם ללון בביתו.
רק איש זקן מהר אפרים, שהגיע מהשדה, הסכים להכניסם הביתה, להאכילם ולהשקותם.
בעודם בסעודה, הקיפו את הבית אנשי העיר, ודרשו להוציא את האיש החוצה במטרה לאונסו או להתעלל בו.

אתם לא מאמינים? הנה הציטוט:

וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת
וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ.

 המארח התחנן לפניהם שלא יעשו זאת לאורחו, ובמקום זאת הציע להם  את בתו הבתולה ואת פילגש האיש.

גם לזה אתם לא מאמינים? הנה שוב ציטוט:

הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

על אף סירובו של ההמון, הוציא האיש את פילגשו בכוח החוצה, שם התעללו בה בני העיר כל אותו הלילה.
לפנות בוקר שילחו אותה, והיא נפלה מתעלפת על פתח הבית, עד אור היום.
 כאשר קם האיש בבוקר, פתח את דלתות הבית לצאת לדרכו וראה את פילגשו מוטלת על הסף. כשראה שאינה מגיבה (ככל הנראה מתה כבר), לקח אותה לביתו. שם ניתח את גופתה לשנים עשר נתחים, ושילחם לכל חלקי הארץ.

מזעזע.....ממש סדום ועמורה!

אתם שואלים בטח, איך זה קשור לחג האהבה??? תמשיכו לקרוא.

העם, מזועזע קשות, ( בכל זאת מקרה קשה) ביקש  מאנשי שבט בנימין להסגיר את האנשים שעשו את המעשה כדי להענישם בעונש מוות.
 לאחר שאנשי בנימין סירבו,  הכריזו מלחמה על שבט בנימין ( המוגדרים כגיבורי מלחמה), בהכריזם שמי שלא יעלה למלחמה יומת, וגם נשבעו שלא לתת מבנותיהם לגברברי שבט לבנימין לנשים. ( תזכרו את זה, זה חשוב)
  בני בנימין הוכו קשות,  עריהם נשרפו באש  ורק 600 איש מבני בנימין נותרו בחיים מתוך 27,000 איש שהיו בשבט הזה.

זו היתה ממש מלחמת אחים. קשה לתאר זאת.

לאחר הניצחון ולאחר שנרגעו הרוחות, הבין העם כי עומד להיכחד שבט שלם מישראל - שהרי נאסר על בני ישראל לתת מבנותיהם לנשים לבני בנימין. אבל תמיד יש ליהודים דרך לעקוף את החוקים ואת האיסורים!!

עקב כך, נינקטו שני צעדים:

ראשית, החליטו לממש את השבועה להרוג מי שלא השתתף במלחמה והתנפלו  על אנשי יבש גלעד שלא נטלו עמם חלק במאמץ המלחמתי,  הרגו באנשיהם ולקחו ארבע מאות בתולות בשביל אנשי בנימין.
בכך פתרו חלק מהבעיה.  אולם פתרון זה לא הספיק מכיוון שהיו שש מאות מבני בנימין והיו ארבע מאות בתולות וחסרו מאתיים לשאר הגברים. אז מה עושים??

ועל כן ננקט צעד שני: הוחלט לנצל את החג בשילה, שבו מחוללות בנות העיר בכרמים (אולי ט"ו באב), כאשר בני בנימין יחטפו להם נשים מהמחוללות. כך, לא תופר השבועה, שהרי הן נחטפו ולא ניתנו מרצון.

וזהו חג האהבה... חג שמקורו באונס אכזרי וברצח של אותה אישה אומללה בעיר גבעה....

אל תגידו שמשעמם היה בתקופת התנ"ך... היה סוער לפחות כמו היום ואפילו יותר.

אז חג אהבה שמח לכולם!

פזית

עצוב לי...שלושה פרחים נקטפו.

עד מתי רצח של ילדים חסרי אונים? ועוד על ידי הוריהם?
אני מניחה שכל אחד שואל את השאלה הזו בליבו ונותר חסר אונים מול תשובה אפשרית.

הפעם אין לי מילים...

רק רציתי לשתף בתחושה שלי.

פרשת השבוע "ואתחנן" -או למה להכות אם אפשר לדבר?

                               משה משקיף על הארץ המובטחת



משה רבנו, משה הגדול ,נענש ע"י אלוהים לא להכנס לארץ ישראל . פרשת השבוע נקראת פרשת "ואתחנן" בשל תחנוניו של משה לאלוהים כי יסלח לו ויכניסו לארץ. הפרשה לקוחה מספר דברים והבאתי למטה ציטוט של תחילתה.

ג,כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר.
ג,כד אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.
ג,כה אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן.
ג,כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה.
  ג,כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
ג,כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

אין ספק כי היה מגיע למשה,המנהיג הדגול ,להכנס לארץ . אבל...
על שום מה נענש משה רבנו? מדוע לא ויתר לו ה' ולא שעה לתחנוניו?

 החטא של משה רבנו, מנהיג האומה,קרה באירוע שנחקק בזיכרון האנושי לדורי דורות ושכונה "פרשת מי המריבה".
השנה היא השנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים. העם עמד פסיעה מכניסה לארץ המובטחת, אולם התוכנית השתבשה ומרים, אחות משה ואהרון, מתה ועימה נעלמה הבאר הניידת שהתלוותה אל העם והרוותה את צימאונו. העם כדרכו בא אל משה בטענות ודרש שיפתור את הבעיה.
 הקב"ה הורה למשה לכנס את כל העם, לדבר אל הסלע ולראות כיצד באופן ניסי יצאו מהאבן מים.
משה חרג מההנחיות שקיבל ובמקום לדבר אל הסלע הוא הכה בו פעמיים בעזרת מטהו עד שמים רבים אכן ניגרו ממנו.
 בגין חטאו של משה נגזר עליו כי הוא לא יזכה להיכנס אל ארץ ישראל.

משה נענש כי לא השכיל לשנות את אופן מנהיגותו.
במשך כל שנות מנהיגותו במדבר ,הנהיג משה את העם באותות ומופתים.
עכשיו, רגע לפני כניסתם לארץ המובטחת, היה צריך  קוד מנהיגות אחר. במקום אותות ומופתים, היה צריך כמצוות ה' לדבר , ולגרום לנס לקרות ללא הכאת הסלע.
זהו סוג המנהיגות  שנדרש לקראת גיבושו של דור המדבר, לעם  והפיכתו לחברה.

הלוואי והיה לנו היום מנהיג שהיה מסוגל להנחות אותנו  בדיבורו  ולא להשתמש "באותות ומופתים" של זמננו כדי שנאמין לו ונלך אחריו .
"והאותות והמופתים " של זמננו ,שאני מתכוונת אליהם, הם הספינים הפוליטים למיניהם, הצהרת כוונות מעושה שמאחזת עיניים, הבטחות של לפני בחירות ואי קיומן והרבה להטוטים בצורה של יחסי ציבור.

אני רוצה  מנהיג שיגיד ויתכוון ושאאמין לו שזה יקרה....שזה יקרה באמת!

אני לא רוצה לחזור למדבר....

תשעה באב (או למה שלומי הספר ואני הזלנו דמעה ביום שישי)

ביום שישי שעבר ישבתי עם ידידי הטוב ,שלומי הספר, והאזנו יחד ,כמו כל שבוע לתכניתו של יהורם גאון ברדיו בשעה 1 בצהריים. ואז שמענו את הסיפור הבא מפי יהורם גאון:

" עיוור עם כלב נחיה רצה לעלות לאוטובוס לירושליים,כדי לבוא ולתמוך במשפחת שליט. בעלותו לאוטובוס אמר לו הנהג  כי לכלבים אין אישור לעלות לאוטובוס וביקש ממנו במפגיע  לרדת עם כלבו. ( הערה קטנה: אין הדבר נכון... החוק מתיר נסיעה של כלב נחיה עם בעליו) .  לא עזרו תחנוניו של העיוור והסבריו כי מדובר כאן ,לא בכלב סתם,אלא בעיניו . אבל הנהג בשלו.
להוסיף חטא על פשע: הנוסעים שצפו במחזה ,לא די שלא יצאו להגנת העיוור אלא החלו לקללו ולגדפו והאשימו אותו בכך שהוא מעכב את הנסיעה.
לאחר דין ודברים ,קללות וצעקות ,הגיעו 2 שוטרים למקום שהורידו את העיוור מן האוטובוס והעלו אותו לאוטובוס אחר. "

ואיך זה מתקשר לתשעה באב? קיראו את האגדה על קמצא ובר-קמצא:



לפי המסורת, חורבן הבית השני וירושלים בידי הרומאים היה תוצאה של שנאת חינם -שנאה ללא סיבה בין היהודים לבין עצמם.

שנאה זו הייתה החולייה הראשונה בהתדרדרות, שגררה הלשנות חמורות של יהודים על יהודים לשלטון הרומי.
שנאת חינם הביאה בסופו של דבר לחורבן.


הנה קטע מתוך אחת מאגדות החורבן המספרת על שנאת חינם ערב חורבן הבית השני וירושלים:

מעשה באיש אחד שאהובו היה קמצא, ושונאו – בר קמצא.


עשה אותו האיש סעודת שמחה, ואמר למשרתו:


לך ותביא לי את קמצא.


הלך המשרת והביא לו את בר קמצא.


בא בעל הסעודה וראה את בר קמצא בין אורחיו.


אמר לו:


הרי אתה שונא לי. מה אתה מחפש פה? קום וצא.


אמר בר קמצא:


הואיל ובאתי – עזוב אותי, ואני אשלם לך על כל מה שאכלתי ושתיתי.


אמר האיש: לא!


אמר בר קמצא:


אשלם לך את מחצית הסכום שעלתה לך הסעודה כולה.


אמר האיש: לא!


אמר בר קמצא:


אשלם לך את סכום הסעודה כולה.


אמר האיש: לא!


תפס האיש את בר קמצא בידו, הקים אותו והוציאו.


אמר בר קמצא:


הואיל וישבו בסעודה חכמים, ולא מחו על מה שעשה לי האיש –


כנראה שהדבר מקובל גם עליהם.


אלך ואלשין עליהם לפני המלך, הקיסר הרומאי.


הלך בר קמצא לקיסר ואמר לו:


מרדו בך היהודים….


(על-פי התלמוד הבבלי מסכת גיטין דף נה עמ' ב – דף נו עמ' א)

יהורם גאון, שסיפר את הסיפור ברגש וצימרר אותנו בכל מילה ומילה חתם את דבריו  ואמר כי לא רק על שנאת חינם נחרב בית המקדש,אלא גם על האדישות שלנו לגורלו של החלש ועל אי ההתגייסות למנוע עוול.
אי אפשר להימנע מההקבלה  בין הסיפורים : אחד טרי מהיום, והשני מלפני 1900 שנים.
 נראה  כאילו לא למדנו כלום גם לאחר 2000 שנות גלות. 

אם לא נדע לצאת מאדישותנו ולזעוק נגד עוולות  יחרב עלינו גם ביתנו!!!!

פזית

הגבירה איזבל והגבירה רחלי

 אחד השירים היפים , לדעתי, שנכתבו הוא "איזבל" - מילים ולחן של עקיבא נוף שהיה חבר כנסת בזמנו.
אני זוכרת את השיר כילדה, וגם את הקליפ שנעשה ב  1972  על רקע ירושליים המזרחית ובו מככבת פנינה רוזנבלום הצעירה. מי שהחזירה לי את השיר מתהום הנשיה היא רחלי הורביץ ( מה"טיש הגדול") והיא מרגשת אותי מאוד בביצוע שלה.

"ואיזבל הייתה זרה ונוכריה

בת מלך צידונים הייתה איזבל.."


אבל מי היתה אותה איזבל?

היא היתה ביתו של מלך צידון ונישאה לאחאב מלך ישראל. נישואים פוליטיים שנועדו לחזק את הקשר בין שתי המדינות.
בזכות קשר זה עמדה ממלכת ישראל בפני אוייביה האשורים שהיוו איום מתמיד.


מהתנ"ך ברור שאיזבל הייתה אשה נמרצת מאוד (למעשה - אחת משני הנשים היחידות בתנ"ך שמוזכרות כמי שעוסקות בכתיבה, השנייה הייתה גם היא מלכה, אסתר). התנ"ך מתאר אותה גם כמי שהביאה שיטת פולחן זרה של הבעל לישראל ולימדה את בעלה אחאב פולחנים זרים שונים. למעשה, נראה שהיא פעלה לשימור הפולחן הקיים, שכן הבעל היה אל מוכר וידוע בישראל.

מלחמה ניטשה בינה לבין אליהו הנביא שנלחם בפולחן הבעל.
על איזבל התנ"ך מספר שהרגה את כל הנביאים ובני הנביאים, אבל משום מה אלה מופיעים שוב ושוב כאילו לא אירע להם דבר, ואין שום תיאור של נביא או בן נביא כלשהו שאכן נהרג ברדיפות אלה.

אליהו, השיב מלחמה:
 
בתנ"ך מסופר שהיה זה אליהו שגרם למעשה לבצורת בישראל בגלל תפילתו לאל למנוע גשם ובכך גרם לרעב המוני . מסופר שלאחר שגבר על כוהני הבעל בהתחרות מי יצליח להביא לירידת גשמים (שאותם עצר אליהו עצמו בתפילה לה'):

"ויאמר אליהו להם: תפסו את נביאי הבעל. איש-אל-ימלט מהם! ויתפשום, ויורידם אליהו אל נחל הקישון, וישחטם שם". (מלכים א' יח , פס' מ)



התנ"ך נותן פרטים: המדובר כאן ב-450 נביאי הבעל וב-400 נביאי האשרה. אליהו רצח לא פחות מ-850 מתנגדים! מה שהיינו מכנים היום טבח המוני. התמונה המצטיירת מדמותו של אליהו היא של רוצח המונים, הן באופן אקטיבי והן באופן פאסיבי ברעב שהביא על בני עמו. התנ"ך, בכל אופן, אינו רואה כל רע במעשה הרצח ההמוני הזה של אליהו.

                                     " הרצחת וגם ירשת..."

המעשה הנורא ביותר שאותו מיחס התנ"ך לאיזבל הוא פרשת הריגתו של אדם בשם נבות, בעל אדמות עשיר בעמק יזרעאל, שאחאב המלך רצה מאוד באדמותיו, אך נבות סירב למכרן.
 התנ"ך מספר שאחאב לא עשה דבר בעניין, אך הוא שכב בביתו סר וזעף "וישכב על מיטתו, ויסב את פניו ולא אכל לחם". (מלכים א כא פס' ד) .
איזבל, שהודאגה ממצבו, שאלה אותו בעניין, וכאשר סיפר לה - עשתה מעשה. היא דאגה לכך שנבות יואשם בחילול השם. הוא נסקל למוות בידי העם, והאדמות הועברו באופן חוקי לידי אחאב. אז הופיע בחצרם הנביא אליהו עם המילים בנות האלמוות : "הרצחת וגם ירשת?" ואכן זהו מעשה בלתי נסלח מבחינה מוסרית, המראה לא כל כך על רודנות כמו על ניצול החוק למטרות מושחתות.

אליהו ניבא לאחאב שבמקום שבו ימות ילקקו כלבים את דמו וכי כל משפחתו תושמד. לאיזבל ניבא כי הכלבים יאכלו אותה.

וזה אכן מה שקרה: אחאב מת מות גבור במלחמה עם הארמים וכלבים ליקקו את דמו.

                                   ומה קרה לאיזבל????

נראה שהיא המשיכה להיות בעלת השפעה גדולה בממלכה לאחר מות בעלה, דרך שני בניה, אחזיה ויהורם, שמלכו בזה אחר זה. מן הסתם הייתה לה גם השפעה גדולה בממלכת יהודה דרך בתה, עתליה, שמלכה שם. הכינוי של תפקידה היה "גבירה", מעמד שהוא, ככל הנראה, יותר מזה של סתם מלכה אשת מלך. של אם מלך עוצרת ושולטת בפועל.
אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאת מתנגדיה הנביאים הכוח הזה, בידיה של אשה, הרגיז במיוחד.


בסופו של דבר מרד נגדה המצביא יהוא בהשפעת יורשו של אליהו הנביא, אלישע.מובן מאליו שלאיזבל הוא רחש שנאה מיוחדת. את יהורם בנה שאל פני מותו "מה השלום עד זנוני איזבל אימך וכשפיה הרבים?" עבור איזבל הזקנה הוא הכין משהו מיוחד.

איזבל הזקנה שמעה על בוא של יהוא ועל הטבח שעשה בבניה. היא ידעה מה מצפה לה, אבל היא קיבלה אותו באומץ לב מיוחד.


"ואיזבל שמעה ותשם בפוך עיניה ותיטב את ראשה ותשקף בעד החלון. ויהוא בא בשער. ותאמר: השלום, זמרי הורג אדוניו ויאמר: "מי איתי מי?" וישקיפו אליו שנים שלושה סריסים. ויאמר :"שמטוה!" וישמטוה ויז מדמה אל הקיר ואל הסוסים וירמסנה. ויבוא ויאכל וישת. ויאמר: פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא" (מלכים ב' ט, ל-לה) .

הגבירה הלכה אל מותה בראש מורם, לאחר שהתלבשה,הסתרקה והתאפרה.

חז"ל האשימו את איזבל שהיא לימדה את אחאב עבודה זרה. הם טענו שהיא הייתה מושחתת מבחינה מינית, אולם, למעשה, אין לכך כל עדות בתנ"ך, שבוודאי לא היה מסתיר דבר כזה להוציא האשמותיו של רוצחה יהוא.


נראה שחטאה הגדול מכל היה שהיא העיזה ליטול חלק ממשי בשלטון שאמור היה להיות רק בידי גברים.
איזבל הפכה עד היום לסמל האשה המרשעת, החוטאת, שנאבקת בגברים שיודעים טוב ממנה מה שצריך לעשות. על העובדה שיריביה, אליהו ויהוא, ביצעו פשעים נוראים לעין ערוך משלה, עוברים בשתיקה.


ואילו מילות הפזמון שכתב עקיבא נוף       קישור לקליפ-ליחצו כאן


וְאִיזֶבֶל הָיְתָה זָרָה וְנָכְרִיָּה,
בַּת מֶלֶךְ צִידוֹנִים הָיְתָה אִיזֶבֶל.

הִנֵּה בָּאִים הוֹרְגַּיִךְ הַמַּלְכָּה, הִנֵּה בָּאִים,
רוֹכְבִים בְּשִׁיגָעוֹן אֶל אַרְמוֹנֵךְ ,
לַמֶּלֶךְ הֶחָדָשׁ הַהֲמוֹנִים, כְּבָר, מְרִיעִים
כְּמוֹ שֶאֶתְמוֹל הֵרִיעוּ לִכְבוֹדֵךְ ;

הִנֵּה הֵם, כְּבָר, בְּשְׁעֲרֵי הָעִיר – שוֹלְפִים חַרְבָּם,
מַכִּים בַּשְעָרים צְמֵאֵי דָמֵךְ ,
הָעֲבָדִים כִּי יִמְלְכוּ - אֵין חֶסֶד בְּלִבָּם,
לִבְשִׁי, מַלְכָּה, חִיוּך עַל פְּנֵי אֶבְלֵךְ.


אַל תִּתְנַגְּדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצּוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלֹוֹהִים וְהַנְבִיאִים - לָהֶם,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחוֹל,
אֵל קַנַּא ונוֹקֵם.

ואִיזֶבֶל הָיְתָה זָרָה וְנָכְרִיָה,
בַּת מֶלֶך צִידוֹנִים הָיְתָה אִיזֶבֶל.

זוֹכֶרֶת אַתְּ - אֵיך בָּאת לְכָאן, מַלְכָּה מֵעִיר צִידוֹן
וְכָל הָעָם נִדְהָם אֶל מוּל יָפְיֵיךְ ,
הִנֵּה הֵם, כְּבָר, בַּשַׁעַר וְאַחֵר יְהֵא אָדוֹן,
כְּלָבִים יְלַקְקוּ פֹּה אֶת דָּמֵךְ,
הִנֵּה עָלוּ וּבָאוּ, כְּבָר, בְּשַׁעַר הָאַרְמוֹן,
הִנֵה, כְּבָר, נִפְרְצוּ הַשְׁעָרִים,
אִיזֶבֶל, בְּחִיוּך מַלְכוּת הוֹפִיעִי בַּחַלּוֹן,
מַלְכָּה וּבַת שֶל מֶלֶך צִידוֹנִים.

אַל תִתְנַגְּדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצּוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלוֹהִים וְהַנְבִיאִים -לָהֶם,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחוֹל,
אֵל קַנָּא וְנוֹקֵם.

וְאִיזֶבֶל הָיְתָה זָרָה וְנָכְרִיָה,
בַּת מֶלֶךְ צִידוֹנִים הָיְתָה אִיזֶבֶל.

הִנֵּה הֵם מְטַפְּסִים, בְּחֲצְרוֹתַיִיךְ שׁוֹעָטִים,
מַלְכָּה, אַתְּ אֶת עֵינַיִךְ תְּנִי בַּפּוּךְ ,
הִנֵּה הֶם מִתְקַרְבִים, כְּבָר נִפְגָשִים הַמַּבָּטִים,
הָכִּי אֶת הַמּוֹרְדִים בָּךְ – בְּחִיוּךְ .

אַל תִּתְּנַגְּדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלוֹהִים וְהַנְבִיאִים - לָהֶם,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחוֹל,
אֵל קַּנָּא וְנוֹקֵם.


אִיזֶבֶל, אִיזֶבֶל, אִיזֶבֶל,
הֵיטִיבִי אֶת רֹאשֵׁךְ, סַרְקִי הֵיטֵב,
פָּנַיִּךְ תְנִי בַּפּוּךְ , הֲיִי יָפָה, הֲיִי יָפָה,
הַצְפִּינִי בְּתוֹכֵךְ אֶת הַכְּאֵב.

אַל תִתְנַגְדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלוֹהִים וְהַנְבִיאִים - לָהֶם,
וּבְנֵי הנְבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחוֹל,
אֵל קַנָּא וְנוֹקֵם.





































        

עלייך להיות זהירה/נעמי שיהאב נאי

במוסף התרבות של הארץ, צד את עיני שיר שאהבתי. נכתב ע"י משוררת אמריקנית ממוצא פלסטיני.החלטתי לחקור קצת.
הרי אינני יכולה להסתפק רק בשיר. אני מוכרחה לדעת מה מסתתר מאחוריו.ובכן:

                       מעט רקע על נעמי שיהאב נאי

המשוררת נעמי שיהאב נאי, שבימים אלה מופיע לראשונה בתרגום לעברית מבחר משיריה, "אמנוּת הַהֵעַלְמוּת" (הוצאת "מַבָּע" הקטנה והאידיאליסטית, תופעה נדירה בארצנו ובתקופתנו), גם היא עצמה תופעה נדירה, לפחות במולדתה, ארצות הברית.


נעמי נולדה ב-1952 בסט. לואיס, מיזורי, לאב פלסטיני, עזיז שיהאב מירושלים, ולאם אמריקאית, מרים אולווארדט, ממוצא גרמני ושווייצי. האב היגר לארה"ב מהגדה המערבית שהיתה אז בשלטון ירדן, היה למהנדס, ועקר עם משפחתו לסאן אנטוניו בטקסס.


היא ממזגת להפליא את הליריקה האישית שלה עם רגישותה ההומנית לטרגדיה הפלסטינית והישראלית. לא בכדי נעמי שיהאב נאי היא קול שלא ייתכן לטעות בו בקהילה הערבית-אמריקאית, קול עקבי הנישא למען פיתרון פוליטי שיושג על-ידי מו"מ בין שני הצדדים בסכסוך, והשולל באומץ לב ובתקיפות את הטרור כמו את הדיכוי הבלתי-נמנע במציאות האזורית.
זה ממש על קצה המזלג... מקווה שתאהבו את השיר שהבאתי.



            "עלייך להיות זהירה"




עָלַיִךְ לִהְיוֹת זְהִירָה כְּשֶׁאַתְּ מְסַפֶּרֶת דְּבָרִים.
יֵשׁ אָזְנַיִם שֶׁהֵן מִנְהָרוֹת.
דְּבָרַיִךְ יִכָּנְסוּ פְּנִימָה וְיֹאבְדוּ בָּאֲפֵלָה.
יֵשׁ אָזְנַיִם שֶׁהֵן אִלְפָּסִים שְׁטוּחִים כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁבָּהֶם הִשְׁתַּמְּשׁוּ
הַכּוֹרִים בְּחַפְּשָׂם זָהָב.
מָה שֶׁתֹּאמְרִי יִשָּׁטֵף הַחוּצָה עִם הָאֲבָנִים.




זְמַן רַב תְּחַפְּשִׂי עַד שֶׁתִּמְצְאִי אֶת הָאָזְנַיִם הַנְּכוֹנוֹת.
עַד אָז, יֵשׁ צִפּוֹרִים וּמְנוֹרוֹת לְדַבֵּר אִתָּן,
מַטְלִית סַבְלָנִית הַמְּמָרֶקֶת בְּמַעְגָּלִים,
וְהָאֶפְשָׁרוּת הָאִטִּית, הַגְּדֵלָה בְּהַדְרָגָה,
שֶׁכַּאֲשֶׁר תִּמְצְאִי אָזְנַיִם כָּאֵלֶּה,
הֵן כְּבָר יוֹדְעוֹת.





על המשוררת שאבתי את החומר מכתבתו של משה דור, משורר ישראלי,עורך ומתרגם.

עוד על המשוררת ויצירתה בקישור הבא:נעמי שיהאב נאי