יום שני, 10 באוגוסט 2009

בנק לאומי- הבית שלי




אתחיל מהסוף: טיילתי לי ברחובות מדריד,העיר האהובה עלי, עם חברתי ויטה (שהיא גם עובדת בנק לאומי).היינו במצב רוח מרומם גם מהעיר המדהימה וגם ממסע קניות משובב נפש שערכנו בחנויות. ופתאום שתינו בבת אחת אמרנו בקול רם: "איזה כיף שאנחנו עובדות בבנק לאומי ,במקום שנותן לנו את האפשרות לטייל ,להנות ולקנות. איזה כיף שיש לנו את הביטחון במוסד הזה שבו אנו עובדות".


התקבלתי לבנק לאומי בשנת 1980 . את כל חיי הבוגרים אני עוברת שם. תמיד הערכתי את המוסד הזה שנותן לי את הפרנסה, את השקט הנפשי ואת היכולת להגיע להישגים שונים בחיי האישיים. בזכות מקום העבודה הזה יכולתי לרכוש דירה, לפרנס את בני שאותו אני מגדלת לבד מגיל שנתיים. תמיד הרגשתי בטחון לקחת על עצמי התחייבויות.לא חששתי מתנודות כאילו או אחרות שקרו סביבי במשק. ידעתי, שגם אם אני לא משתכרת כמו אנשי היי-טק ,את הבסיס היציב והבטוח תמיד יהיה לי.


מעבר לכך שהבנק הוא מקור פרנסתי, אני אוהבת מאוד את התפקיד שאותו אני ממלאה ועושה זאת במסירות אין קץ. אני מרגישה כאילו זה עסק פרטי שלי,ובמידה ויש בעיה או נזק אני לוקחת את זה באופן אישי. נכון שהבנק יכול לספוג את הנזק ,אבל אני לא יכולה להכיל את הפגיעה האישית בי,בצוות,במגזר או בסניף.

אני מוכנה לתרום תמיד מעבר לשעות העבודה המקובלות גם כשלא מבקשים ממני,פשוט מתוך תחושה של אחריות: הן ללקוחות והן למוסד שבו אני עובדת. זה מגיע מאותו מקום של : זה העסק שלי ואני לא רק שכירה שעושה את עבודתה.


התגמול שאני מקבלת,מעבר לקטע הכספי, שכרגע ,בשל המצב הכלכלי הוקפא ע"י ההנהלה לחלוטין, הוא ההערכה של הממונים עלי. התחושה שסומכים עלי ב-100% ,נותנים לי גיבוי וגם אומרים מילה טובה. זה מאוד מאוד חשוב לי. במיוחד ממשה יחיאל,המו"ח שלי בשנים האחרונות ונשמה טובה בכל מובן.

אני עובדת בצוות עם אדם שמשלים אותי כמו כפפה ליד. קוראים לו דוד ואנחנו עובדים ביחד משנת 1987. הוא נותן לי את האויר והחמצן במשך יום העבודה. אנחנו מודעים לחולשות ולחוזקות שלנו וביחד יוצרים עבודת צוות מופלאה. מי שמכיר אותנו מקרוב יודע בדיוק על מה מדובר.

מעבר לזה, יחסי העבודה בבנק הם מעולים. יש לנו ועד עובדים שדואג לנו במסירות אין קץ ותמיד נכון להגיע לעזרתו של פקיד במצוקה . ההרגשה שיש מי ששומר עלינו ודואג לנו נותנת תחושה של בטחון. אני לא מדברת על הארועים היפים שהם עושים לנו ועל הטיולים המעניינים שמוציאים אותנו מהשיגרה. גם זה חשוב לנפש.
אז תודה לבנק לאומי, לועד אזור תל-אביב שלנו שעומד מאחורינו ולשותפי בעבודה דוד שאיתו אני הולכת כברת דרך ארוכה.
איך דוד אומר לי לפעמים כשאני עובדת בלחץ: " מה את לחוצה? יש לנו זמן עד הפנסיה...!" מאחלת לעצמי לעבוד איתו עד הפנסיה.
למעלה בתמונה השמאלית : משה ,דוד ואני.
בתמונה הימנית: קובי מנשה ,יו"ר ועד אזור ת"א ועמי זוארץ.

יום שבת, 8 באוגוסט 2009

ה"טיש" ודיאטה קלאב

דיאטה קלאב זו קבוצת התמיכה שלי להרזיה שבה אני לוקחת חלק כבר 3 שנים. יש לתכנית ההרזיה שלנו נקודות מגע לנושאים שלכאורה לא נראים קשורים. הפעם אני רוצה לכתוב על "דיאטה קלאב והטיש" .
זכיתי להיות ולחוות סיור בירושליים שעיקרו היה ביקור במעוזים החרדיים. קשה מאוד לבקר במעוז חרדי כאשר אתה לא מוזמן לשם מראש ובהסכמה מלאה.
בתחילה ביקרנו במין פנימיה שמחברת בתוכה בתי ספר לבנות ולבנים. המקום הזה יוסד על ידי קהילה חרדית שנקראת חסידות קרלין ,שמגיעה במקור מביילורוסיה.
קיבל אותנו מנהל המקום, מנחם אייזן, אדם משכיל ,תרבותי, מודע לתרבות שלנו ויודע כי לנו אין מושג על דרך התנהלותם, וכי אנו ניזונים משמועות וחצאי אמיתות. הוא הרצה בפנינו על הפעילויות שמתקיימות תחת חסותם. בתחילה,כך סיפר, הם היו נוהגים לשלוח שליחים לרוסיה ושאר מדינות חבר העמים כדי להציע עזרה לבני נוער שרוצים לעלות לארץ ללא ההורים ולספק להם פנימיה ומקום מגורים לכשיגיעו לארץ. לאחר תקופה של פעילות החליטו בחסידות לשנות את הגישה: הם יסייעו לאילו שנמצאים כבר פה. בדבריו הוא הדגיש שהמעשה הטוב יכול להעשות כאן קרוב, ומצוי בתוך כל אחד ואחד מאיתנו,וזאת רק אם נשכיל להתבונן פנימה לגלות את הכוחות שמצויים בנו: פיתוח השליטה העצמית והעזרה לזולת וכך אנו מתוגמלים פי כמה וכמה בחזרה. הוא דיבר על מסגרת הלימודים ועל המסגרת החברתית שמעניקה שלוות נפש לאותם צעירים שמצויים כאן ללא המשפחות. אין ספק שהמילה מסגרת ושליטה עצמית שבאה מתוך תחושה עזה של אמונה במה שהם עושים התקשרה לי לתכנית שלנו. ונכון הדבר כי: "אשריהו האדם המאמין" שמקבל עליו את החוקים כפשוטם ,מקיים אותם ובכך זוכה לשלוות נפש,רוגע והגשמה עצמית.
אנו בדיאטה קלאב משולים למין דת שיש בה חוקים וכללים שאם נשמור עליהם נרגיש טוב עם עצמנו וגם עם הסביבה.
כאשר נשאל להבדלים השונים בין החסידויות ,הסביר כי ישנן חסידויות שמתמקדות בשמחה, אחרות בתפילה משותפת,ואחרות בקדושה.
לגבי הקדושה: זוהי עבודתו של האדם עם עצמו, ההחמרה שלו לגבי קיום המצוות ,שמירה על גופו ונפשו. הקדושה אינה מתייחסת לזולת ,אלא רק לאדם עצמו. וחשבתי לעצמי שגם אנחנו במסגרת שבה אנו נמצאים אנו עושים עבודת קודש עם עצמנו , למעננו וכנספח גם אילו שמסביבנו יהנו,אך קודם כל זה חשבון הנפש שלנו עם גופנו.
לאחר הפגישה הזו ביקרנו בביתו של הרב יוסף קאהן שכיבד אותנו ב"טיש". "טיש" ביידיש זה שולחן וזה הכינוי למפגש החסידים עם הרב בו הם שומעים ממנו דברי חכמה ותורה וגם שרים איתו שירים ורוקדים יחד.
גם מילותיו של הרב על עצם חוזקו וחשיבותו של העם היהודי הובילו אותי לקשר את זה עם התכנית שלנו. הוא דיבר על כך שהעם היהודי ידע לא להתבולל, שמר שבת וכשרות ומילא אחרי החוקים והמצוות כלשונן. הדבקות הזו והאמונה העיוורת שמרה עלינו כל השנים. אין ספק שגם התכנית שלנו והשמירה עליה יתנו לנו איזה שהוא ייחוד וחוזק שיאפשרו לנו להתמודד עם הפיתויים בחוץ ועם מה שמוקצה ואסור מבחינתנו. ואני לא מדברת דווקא על סוגי מזון, אלה על התנהגות קלוקלת שהיא מובילה אותנו לכישלון,לתחושה הלא טובה ולחוסר השלמות שאנו חשים.
שמחתי על הביקור ועל הזכות שהיתה לנו להקשיב לשני אנשים חכמים ,שאולי לא דיברו על ירידה במשקל ודיאטה, אבל דיברו על שליטה,חוזק הרגשה טובה שמקבל האדם כאשר הוא שומר על המסגרת שלו,ועל כך שהמסגרת שומרת עליו.
שיהיה שבוע טוב ומבורך לכולם.
מאחלת פזית שקד

הליכה













מזה 3 חודשים שאני עושה הליכות באופן סדיר על שפת הים של תל-אביב. חודשים יולי -אוגוסט אילו חודשים קשים,חם מאוד ולעיתים אין אפילו טיפת רוח על הטיילת. אז מה מניע אותי לנעול את נעלי הספורט בשעה 7 וחצי בערב ולצאת להליכה,כאשר אני סובלת כל כך מהחום והלחות? התשובה היא פשוטה: ההליכה עבורי היא כבר מעבר לפעילות גופנית. זו פעילות שאני עושה בשביל הנפש שלי. כאשר אני פוסעת לעבר הים ורואה את כדור השמש האדום או בשעה יותר מאוחרת את השקיעה, משהו בי משתחרר ואני חשה תחושה של הקלה ואושר. אני מאזינה למוסיקה שבחרתי במיוחד לצורך ההליכה ונהנית מכל רגע,מכל מאמץ ומכל טיפת זיעה שנוטפת ממני. אני קוראת לזה : הטיפול הפסיכולוגי שלי....
אז מומלץ ביותר לנסות. ברגע שמתחילים: מתמכרים.
צירפתי כמה תמונות שאותן אני מצלמת לעיתים בזמן ההליכה....